פרופורציית העולם
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 920
פרופורציית העולם
על משמעות תפישת יחסי גדלים
בין הערכים המובנים הלא מודעים מושגית החבויים בנפש האנושית קיימת פרופורציית העולם: הערכה לא מודעת על גודל הדברים במציאות בכלל ועל יחס הגדלים בין היחיד האנושי לעולם בפרט.
שונים תפישותיהם של בני האדם בנושא זה: יש ביניהם שרואים את האדם כענק השולט בעולם ויש הרואים את עצמם כחיידקים זעירים וסופיים ביקום אינסופי. מה קובע את ההבדלים? כמובן שתפישות פילוסופיות שונות – ואלה נובעות ממקורות שונים ומשפיעות על בני האדם בדרכים שונות – ולתכליות שונות.
ביהדות מחנכים לתפוש את העולם כמתאים למידות האדם, על ידי הרעיון שהעולם נברא על ידי האל למענו, ככלי לשימושו. אך המצב שונה כשמדובר בהשקפה הנוהגת בכלל העולם המערבי, שבו, בדרכים שונות, מחדירה התרבות לתודעת היחיד החבר בה, כבר מילדות, את התפישה שהוא מהות קטנה וחלשה שמתקיימת ביחס לעולם עצום בגדלו וחזק הרבה יותר ממנו בכוחותיו. מאוחר יותר בהתפתחותו, כשמגיע האדם לשלב ידיעתי מושגי יותר, מועצמת תפישה זו על ידי פילוסופיה הטוענת לחוסר יכלתו לדעת את המתרחש ביקום ועל ידי אסטרונומיה המציגה תמונת יקום שאין להגיע לסופו.
אך כדי שתפישה זו תצליח יש הכרח בהשקפה חומרנית על המציאות – השקפה שלא רק תקבע את האדם כגמד למול ענקיות הקיום, אלא שאף תציג את גופו הפיזי כמגדיר מהותו. משמעותה של הגדרת היצור הרוחני כחמרי היא, עבור המאמינים בה, שיתוק יכולת הפעולה שלהם. להגדרה זו מצטרפת התיאוריה המכניסטית, המשכנעת את מאמיניה שרוח האדם איננה אלא פועל יוצר של מנגנון התמדתי בתוך ענקיות יקומית, וכל אלה מחזקים את תחושה הקטנות וחוסר האונים שיש בהם מילדות, על ידי מה שנראה כהסבר מדעי.
מכך ריבוי הביטויים של "כמה אני קטן, זעיר וחסר משמעות בעולם" שאנו מרבים לשמוע, ואשר מכשיל את מאמצי האדם בימינו ומביא אותו לייאוש. רעיון עיוועים זה נטוע כל-כך עמוק בלבות בני האדם, עד שנראה כאילו הם בעצמם הגיעו אליו על ידי מחקר מדעי מדוקדק, אך אם כי אין ספק שרבים הם בני האדם שמאמינים בכך, כל מה שקרה באמת בד"כ הוא שהרעיון נראה להם סביר לאחר שהחליטו כי אין בידם הגודל ו/או הכוח הנדרשים כדי להתמודד עם העולם שמסביבם.
חשוב לשים לב שאנו מתייחסים במאמר זה לא לעובדות המסוימות של יחסי הגודל בין האדם למציאות אלא להשלכות ולמשמעויות הנפשיות – ולכן המעשיות שיש לתפישת יחסי-הגדלים שיש ליצור האנושי. הכוונה היא בעיקר לכך שגם אם היה הדבר נכון וגם אם באמת האדם הוא יצור קטן וחלש ביחס לגדולה ולעוצמה של הגורמים שמחוצה לו, לא היה הדבר צריך להפריע לו כהוא זה – כפי שאין הוא מפריע לציפור הקטנה או אפילו לחיידק הזעיר מלפעול מתוך יוזמה, מעוף ורוח מלחמה פעילים ובלתי-נכנעים העשויים לעורר בנו, בבני האדם, החשים לעתים קרובות כל-כך בחולשה, חוסר-אונים וייאוש, קנאה.
המושג-ביטוי המופעל, בד"כ, כדי לבטא את תחושת הקיום הרעועה אצל בני אדם הוא "ניכור": התחושה שאני אינני שייך לעולם הזה, שאני נכרי. דבר זה, כאמור, שונה לחלוטין אצל בעלי חיים. אלה מתנהגים בעולם כ"בעלי-בית" לכל דבר – ובמיוחד בעלי חיים כאריות, פילים, נשרים ולויתנים, השולטים בסביבתם באופן מלא ומתנהגים – אם נשתמש במונחים אנושיים – כמלכים.
זוהי, כמובן, שאלה פתוחה באם בעלי החיים מחזיקים באמת בתחושה כזו, באם יש להם "תמונת עולם" כלשהי, אך יש מקום סביר להניח שיש – ושבה הם חשים כבעלי שליטה.
על סמך תצפית בהתנהגות בעלי החיים נראה כי יש לפעולת בעל החיים מאפיין יסודי חשוב: חוסר היסוס. בעל החיים פועל, עפ"י רוב, בצורה שמבטאת בטחון עצמי, ידיעה ושליטה גדולה ביותר במציאות. (בענין זה יש לציין כי עבודתו של ד"ר רופרט שלדרייק, אשר התפרסמה, בין היתר, בספר "כלבים שיודעים מתי בעליהם שבים הביתה" מוכיחה עובדתית כי ידיעת בעלי החיים שולטת, בפועל, בטווח המקיף את כל מרחבי כדור הארץ – אך אין אנו זקוקים לעבודתו האזוטרית של שלדרייק כדי לדעת שבעלי כנף וסנפיר רועים ברחבי כדור-הארץ כולו ומתנהגים בצורה שממנה ברור שכך או כך יש להם, בדרך מובנית כלשהי, מפה מדויקת וברורה של זרמי הימים ורוחות השמיים).
העובדה שבניגוד כה גמור לבעלי החיים, דווקא האדם האופייני לשכלתנות האקדמית בעולמנו מוגבל בפעולותיו על ידי תחושת קטנותו אל מול העולם, המוצהרת בכל דרך אפשרית בפרהסיה, נושאת מסר לגבי הייחוד של היצור האנושי. ייחוד זה מבוסס על היותו דו-היבטי – על כך שהוא פועל בו בזמן ברוח ובחומר, בנפש ובגוף, במעשה ובמחשבה – ושלעתים, כש"סוף מעשה" איננו ב"מחשבה תחילה", הוא עלול להגיע למצב שמחשבתו לא רק שאיננה מועילה לו ומסרבת לשרת אותו אלא אף יוצאת כנגדו. התוצאה: האדם מגיע להישגים מפליגים של כיבוש העולם וניצול משאביו בפועל – ובו בזמן הוא מגיע להחזיק בתפישות רעיוניות הגורמות לו לראות את העולם כמקום שבו הישגיו בלתי-אפשריים, שלא לדבר על מזיקים והרסניים.
למעשה, רואים היום רבים מבני האדם את הגזע האנושי כאיום על כלל הבריאה. עם זאת, אין הדבר גורם לו לראות את עצמו כענק, כי בצד זה הוא רואה עצמו כקטן וחסר חשיבות במכלול העולמי.
סכיזופרניה ממין זה אפשרית רק היכן שקיימות, זו בצד זו, שתי תמונות עולם מנוגדות, שהאחת רואה את העולם כמקום המתאים לפעולת האדם והשניה מציגה את העולם כמקום שהאדם אינו יכול לעשות לגביו דבר.
מרתק הוא להבחין בכך שלהצגת האדם כענק המושל בעולם שותפים – אם כי הם עושים זאת בדרך השלילה – גם שונאי האדם, המציגים את עצמם בציבור כדואגים לסביבתו; אנשי "איכות הסביבה", גירסה מודרנית של עניגוד ענינים מובנה – ובמקרה מסויים זה הניגוד-כביכול שקיים בין האדם לטבע - נוהגים, כדי לתמוך בעמדתם, להציג סתירה (מבלי דעת, כמובן): מחד הם גורסים שאין לאדם זכות לפגוע בטבע כי הוא אינו אלא חלקיק ביחס אליו ומאידך הם מציגים את האדם – כפי שהראינו לעיל - כענק שיכול לשנות את סדרי הטבע ולהרוס את מכלול החיים. בטענה האחרונה הם חפצים לקלל ונמצאים מברכים, שכן הם מצהירים בכך כי לאדם יש יכולת בלתי מוגבלת לשליטה בחיים עלי אדמות ומכך, למעשה, בעולם.
לתחושת הקטנות האנושית אין הצדקה. מעשית, זו מהווה מגבלה פסיכולוגית ממדרגה ראשונה, אשר, ביחד עם שאר המגבלות הפוליטיות שקיימות בכל חברה אנושית נתונה (ואשר חלק מהן הן, ללא ספק, תוצר של תפישה יסודית זו) משמשת בלם התפתחות לאנושות כולה.
רעיונית, המגבלות האובייקטיביות המאתגרות את היחיד בחיי היום-יום אינן מהוות הוכחה לוגית או אמפירית לקטנות כלשהי – וכל המכלול העצום של ההישגיות האנושית מהווה הוכחה ניצחת לכוחו של האדם. אם יראה היחיד האנושי את עצמו כחלק אינטגרלי מהמהות המפעילה את העולם – או אף כחלק מהכוח שהביא אותו לידי קיום – הוא יראה את התמונה הנכונה של יחסי הכוח במציאות; מצוייד בתמונה כזו, הוא לא יתן לעובדה שיש דברים גדולים ממנו פיזית – כמו הרים, עצים ובעלי חיים גדולים – לשכנעו בקטנות או בחולשה; כשיש בידך את תמונת המציאות הנכונה, לא יהיה מקום ברוחך לרעיון מהפך היוצרות שהחומר שולט ביוצרו.