עוני

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1152

עוני

על העוני בכלל והעוני הישראלי בפרט (*)

ועדת פרס נובל החליטה השבוע לתת את פרס נובל לשלום לתורם שפעל דווקא בתחום הכלכלה. מדובר בבנקאי הבנגלדשי מוחמד יונוס, אשר ייסד לפני שלושים שנה בנק המעניק הלוואות קטנות למליוני עניים שלא היו עומדים בשום אמות-מידה אשראיות מקובלות בבנקים המערבי הרגילים להלוואות.

גישה זו, שלפי המדווח תרמה רבות לפתרון בעיות עוני הנפוצות במגזר המקומי בבנגלה דש, מציגה דרך לא שגרתית לפני מי שמעוניין לטפל בבעיית העוני בעולם: היא רואה את העניים כיזמים כלכליים פוטנציאליים, אשר מעוניינים בהקמת עסקים ובביצוע פעולות עסקיות וכלכליות, ולא רק כמי שמעוניין בסיוע כלכלי. "המלחמה נגד העוני תתעצם עכשיו ברחבי העולם" – אמר הזוכה בפרס נובל (15.10.06), אשר, לפי המדווח, מניח ש"גם לעניים ביותר יש דחף ויצירתיות לבנות עסקים קטנים."

בכתבה שהתפרסמה בנושא (סליה דוגר, "ניו יורק טיימס") צויין כי "ועדת פרס נובל שיבחה את יונוס, בן 66, יחד עם הבנק שהקים, על הענקת הלוואות, או בכינויין "מיקרו אשראי", שהפכו לפתרון מעשי למאבק בעוני באיזורקים החקלאיים של בנגלה דש, ועל מתן השראה לפרוייקטים דומים בעולם." "שיטת המיקרו אשראי הוכחה כאמצעי משמעותי לשחרור מעוני..." הכריזה הועדה.

למעשה, הרעיון המהפכני שביטא זוכה הפרס בפעולתו איננו חדש: המסורת היהודית המליצה תמיד על שילובו של העני בכלכלה היצרנית כדרך לפתור את "בעיית" העוני. אך את מיקודו של הציבור העולמי תפשה, מאז כיבוש הגישה הסוציאליסטית את מיקודו, ההנחה שעוגת העושר הכלל-עולמית היא מהות סטטית, שיש לחלק אותה בין מספר פיות רב יותר ולכן, ברוח זו, התמקדו גם הפתרונות המוצעים לעוני בעולם יותר בחלוקת המוצר מאשר בעידודו של הייצור.

עם היותו נפוץ כל כך העוני הוא, למעשה, תוצר של מחדלי אנוש בתחום בלימת הייצור ולא בתחום הייצור; מקומות שבהם מכה העוני בחזקה רבה אינם מקומות שבהם נבצר מבני האדם לייצר בשל בעיות חמריות או טבעיות אובייקטיביות, אלא בשל היעדר מידה מספקת של חופש שמשמעו עצירה מלאכותית של היצרנים המקומיים או ביזתם באמצעות מיסוי כבד. בשני המקרים, הפתרון לעוני הוא חופש כלכלי, כלומר: מתן אפשרות חפשית ליצרנים לספק את צרכיהם.

(*) דברים אלה נתפרסמו ברשת החופשית בשנת 2006

שלא כמו במדינות העולם השלישי, בחלק העולם כמו מדינות המערב נפתרו זה מכבר בעיות השרידות החמרית היסודית כמו מזון, לבוש ומחסה. אך בשל מידתו הרבה של תכנון כלכלי ריכוזי גם במדינות העולם החפשי, מוצאים פעמים רבות יצרני מזון את עצמם מרוקנים ממאגריהם על ידי הממשל, המחליט על דעת עצמו על הדרך הראוייה להשתמש בהם – ופעמים רבות מסופקים יתרות המזון והמצרכים הבסיסיים המיוצרים על ידי יצרני המערב לבני מדינות העולם השלישי במסגרת הסכמי-על פוליטיים עם ארגונים בינלאומיים. הסכמים אלה מבוססים על רעיונות כלכליים זהים, אשר שואפים לפתור את מצבן הכלכלי של מדינות נחשלות במחיר חיזוק מעמד שכבות השלטון על חשבון יצרני ארצותיהם.

רעיונות כלכליים אלה מבוססים תמיד על תפיסת העוגה המרכסיסטית, המציעה חלקים ממנה לעניים בתוך ומחוץ לגבולות ארצה.

עד כמה שולטת תפישת ה"עוגה" הכללית הזו ניתן ללמוד ממאמרים המאשימים בכל בעיה כלכלית שמופיעה, חדשות לבקרים, את בעלי העושר הגדול, כאילו בעצם העובדה שהם שומרים לעצמם את העושר, הם נוטלים אותו מפיותיהם של רעבים.

דוגמה לכך ניתן למצוא בישראל בעמדותיהם של אנשי שמאל אשר על אף שאינם כלכלנים במקצועם, רואים את המתרחש בעולם הכלכלי בהתאם לתורת מרכס, החוצה כל חברה נתונה למנצלים ומנוצלים, בין אם הדבר נכון עובדתית או לא. דוגמה לכך ניתן למצוא במאמרו של הח"כ לשעבר יוסי שריד, המבטא עמדה מקובלת, עם פרסום מידע בדבר שכר שמן הניתן בישראל למנהלים, לקראת חג הפסח:

אין דבר העומד בפני הרעב

במאמרו זה של יוסי שריד ("הארץ" 12.4.06) הוא מציג את השקפתו הכלכלית כך:

"על פי חשבון שנעשה, יושב ראש פלוני מקבל שכר של 64 אלף שקל ביום (שהם 23.2 מליון שקל בשנה) ומנהל אלמוני מקבל 92 אלף שקל ביום. לאנשים האלה ועמיתיהם יש שמות, הכל יודעים את שמותיהם, ורק לכבוד החג אני נמנע מלשוב ולנקוב בהם, למען לא תיתקע עצם הדג בגרונם. ואולי להם כבר לא איכפת כי מזמן הם הוציאו את עצמם מן הכלל, כלשון ההגדה על הבן הרשע שכפר בעיקר"

"מה שמשתכר המנכ"ל ביום אחד אין המורה בישראל מרוויח בשנתיים...כשאנו ממתינים לאליהו הנביא, נהיה מוכנים לחשוב על זה? לו מאה מנהלים מובילים במשק היו תורמים משכורת אחת, לא היה צורך בכל מבצעי ההתרמה הבזויים והמבזים"

בין שכר טבעי למלאכותי

עד כאן שריד. הוא אינו כלכלן ואינו מתיימר לכך. עם זאת, דבריו – שמבחר מהם הובא כאן לפני הקוראים – מבטאים הנחת יסוד שהוא ורבים השייכים לאסכולה שלו מטיפים לה מזה דורות; מדבריהם, המושפעים על ידי ההנחות הסוציאליסטיות, משתמע שיותר התחשבות מצידם של בעלי הכסף הגדול היתה משפרת לחלוטין את מצבן של ה"שכבות החלשות". שריד נמנע מלהאשים את מקבלי משכורות הענק במצבן הנחות של משפחות עניות, אך הדרך שבה הוא מציג את הדברים מציעה את אשמתם בדרך הרמיזה.

ברוח המוסריות הסוציאליסטית לא נמנע שריד מלהטיף מוסר בצורה שבה שזורים גיבורי ההגדה היהודית, על יסוד ההנחה המקובלת בשמאל, שהמסורת היהודית נוטה אל הדל מבחינה רגשית. אך מה שלא נאמר במאמר זה הוא שגישתם של אנשים כמו שריד הביאה ליצירתה של כלכלה שבה נקבעו רמות השכר הללו על ידי הממשל ולא על ידי הכלכלה החפשית. מבלי לנקוב בהבדל העקרוני שקשור לכך, שריד אינו מבחין בין מי שבידיו שכר הנובע מיצרנותו לבין מי שהשכר שהוא מקבל הוא תוצר של הנחייה ציבורית, המונחתת בניגוד לכללי ההיצע והביקוש, על ידי הממשל המנהל את הכלכלה.

אלימות השיטה הריכוזית

מה שמסתירה גישת שריד היא את האלימות המובנית בשיטה הריכוזית. כשיוצא שריד נגד "מבצעי ההתרמה הבזויים והמבזים" הוא מצהיר על דחייתו את הפתרונות המוצעים על ידי השוק החפשי לבעיותיהם של מוכי העוני. בישראל של היום ניהול הכלכלה הוא גרוע כל כך עד שבעיתות מצוקה ומשבר מתגייסים לטובת העניים בעלי ממון (וגם לא עשירים כל כך) ומנדבים דרך ארגוני צדקה ועמותות מסוגים שונים, שהם מקימים לצורך הענין, פתרונות מיידיים למצוקה, על בסיס היוזמה הפרטית.

זהו, אגב, הפתרון היהודי הקלאסי לבעיות מצוקה. את הפתרון הזה, המבוסס על רצונם של היצרנים, דוחה שריד בהמלצה המנוגדת ליהדות – לקחת באלימות ממי שיש לו לטובת מי שאין לו. בגישתו, המייצגת את התמיכה בשלטון הסוציאליסטי-ריכוזי, מודה שריד בכך שהוא מעדיף, למעשה, את ניהולה הכפייתי של המדינה, אשר תוציא כסף בכוח מידי בעלי רכוש, על פני ממון אשר יבוא ממקורות התנדבותיים. בגישתו זו שריד מייצג פן רגשני נפוץ בכלכלה הסוציאליסטית, הרואה משום השפלה את ההזדקקות לסיוע פרטי, אך אינה רואה שום בעיה במערכת כפייתית המביאה את אזרחיה של מדינה שלמה למצב משברי בתחום הכלכלה.

אך האם באמת מייצג הכסף שנמצא בידי בעלי ההון בישראל את הכלכלה החפשית? לא ולא. כי השיטה איננה חפשית. בישראל של היום, אין ספק שבעיית העוני קיימת ביחס ישר להיעדר החופש בה – וכל עוד חלק גדול מהכלכלה מנוהל על ידי המדינה, יש לדבר השלכות רבות על בעיותיה. לדבר יש השלכות, בין היתר, על שכר המנהלים, אשר במדינה שבה מנוהלת הכלכלה על ידי הממשל, באמת בא במידה רבה על חשבון האזרחים.

דוגמה מצויינת להבנת הנושא נמצאת במאמרו של גדעון עשת:

אדוני, זה הכסף שלנו

גדעון עשת, במאמרו "משחקים של עשירים" ("ידיעות אחרונות" 20.4.06), קושר את שכרם של בכירים לקופה הציבורית בהקשר שבו שכר זה הוא תוצר ישיר של הנחייה ציבורית:

"בכירי בנק דיסקונט עומדים לקבל בונוסים של מליונים על חשבון הציבור. יש לנו שבוע לעצור אותם" "...המועד – יום רביעי הקרוב, עת תתכנס האסיפה הכללית של בעלי המניות של בנק דיסקונט. השערוריה: תוכנית הנהלת הבנק לחלק הטבות בשווי עשרות מליונים... והטבות מיוחדות אך פחותות לעשרות חברי ההנהלה"

"הכל, שלא תהיה טעות, על חשבון הציבור"

"אולמרט, באמצעות החשב הכללי, הודיע ...כי אין לו התנגדות לתת את ההטבות לבכירים." "הנה מקרה שבו משרד האוצר עושה בנכסי הציבור כבשלו. הנכס הציבורי הוא לא רק כסף...אלא גם הנורמה הציבורית של אי צדק משווע"

אין כמעט מה להוסיף על הדברים. הם ממחישים כי בחלק הכלכלה המנוהל על ידי הציבור – כמו הבנקאות – מהלכים כלכליים והחלטות על מידת שכר אינם נעשים בשוק חפשי. ברגע שזהו המצב, הרווחים ששכר זה מייצג מסמלים את רכוש הציבור ולא את טבעו של השוק. במאמר נוסף שלו – "תפוס כפי יכולתך" ("ידיעות אחרונות" 6.4.06) – ממשיך עשת ומסביר את טבע הבעיה:

"בסקטור הלכאורה פרטי – כלומר לא ממשלתי אך ציבורי למהדרין – אלה חברי הכנסת ושרי הממשלה שמטיפים בלהט ל"כלכלה חפשית ללא מעורבות ממשלתית". הכלכלה שלנו חופשית בדיוק במידה שאני חפשי לקנות את היאכטה המשומשת של שרי אריסון. מצדדי הכלכלה החפשית נותנים יד - ואת הכסף שלנו – בידי אוליגרכיה כלכלית, שפשוט שודדת את הקופה."

במלים אחרות: למי שחי באשליה נפוצה שמדינת ישראל היא מדינה חפשית, כדאי להתעורר מן החלום: זה איננו נכון. כלכלתה של מדינת ישראל, על אף שנראה כי בחלקים ממנה היא מעניקה מרחב פעולה רב ליזמים, היא, למעשה, ריכוזית ביותר. יש למעלה מסבירות בהנחה שריכוזיות זו היא המשבשת את הפעילות הכלכלית ומביאה את האזרח הישראלי, פעם אחר פעם, למצב של עוני.

פעם בכמה שנים מציגים כלכלנים ואנשי ציבור השתאות על העוני הישראלי, אך מחזורי דלות בכלכלה שבה הממשל מחליט היכן יתרכז ההון ומחוקק חוקים כדי להבטיח זאת אינם צריכים לעורר באזרח השתאות; החיים לצד השודד החוקי יהיו, מטבע הדברים, חיים שבהם נפגע כיסו של האזרח מחד על ידי חוקים המוציאים את משאביו לטובת מטרות לא לו – ומאידך על ידי בלימת תנועתו הכלכלית החפשית מסיבות של קוצר ראות שלטונית.

המשטר הכלכלי בישראל הוא משטר פשיסטי, המחזיק צמוד לחזה את הגורמים העיקריים הקובעים בכלכלה; שום דבר עקרוני לא זז בכלכלה הישראלית בלי החלטות המתקבלות מאחורי הקלעים, בהסכמים שלטוניים עם קבוצות לחץ, המנהלות חלקים מן הכלכלה ולאזרח הפשוט אין גישה חפשית או השפעה ידועה על החלטות אלה. מה שקובע את מידת הכנסתו של האזרח הרגיל בישראל אינו השוק החפשי אלא הסכמים מסוגים שונים אשר אנשי הממשל מחליטים לגביהם בחדרי חדרים – ובאין חוקה מסודרת המגינה על זכויות הקנין של האזרח, פרוץ ממונו ורכושו לכל החלטה שלטונית חדשה.

בישראל, זוהי הסיבה הישירה למידת העוני.

נתונים נוספים