האם הרווחיות מוסרית?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 975
האם הרווחיות מוסרית?
בשנים האחרונות, הפכו ההתקפות על ההפרטה לחלק קבוע במלחמתה של הגישה הסוציאליסטית-ריכוזית, אשר מנסה, ככל האפשר, לנגח את הגישה ששואפת להוציא מידי הממשלה תחומים שנחשבו, עד היום, לכאלה שיכולים להיות מנוהלים רק בידי אנשי ממשל.
התירוץ וההנחה היסודית של מאמרים היוצאים נגד ההפרטה הוא שמכיוון שהרווחיות מנוגדת למוסריות באופן עקרוני, נדון מראש לשלילה כל נסיון להפריט חלק כלשהו של פעילות ממשלתית הנוגעת בהיבטים מוסריים.
דוגמה לכך מהווה הנסיון המתבצע בשנים האחרונות להעביר לידיים פרטיות את מערך ההענשה הציבורי ובראשו את בתי הסוהר הממשלתיים.
עד כמה הביקורת על מהלך זה רווייה בהנחות יסוד הנוגדות שאיפה לרווח ניתן ללמוד מן המאמר הבא:
עבור זכייני בית הסוהר הפרטי – הפשע משתלם
נמרוד הלפרן מרקר 12.1.06
נמרוד הלפרן, אשר פרסם כתבה בנושא, מסביר:
"בתי כלא קיימים לצורך שתי תכליות מוצהרות: הרחקתם מהחברה של אנשים שהסבו נזק לאחרים ושיקומם של עבריינים. ...התכלית השניה עומדת בסתירה מובהקת למטרתם של עסקים פרטיים. ...ככל שיש יותר אסירים בבתי כלא מופרטים, הזכיין מרוויח יותר. הפרטת בתי הכלא הופכת את האסירים לסחורה ואת השיקום לסיכון עסקי. ככל שיותר אסירים ישוקמו, פחות אנשים ייכלאו והעסקים ייפגעו."
הלפרן מוצא לנכון לנסח עקרון המרוקן מעניני זכויות אדם כל שיקול רווחי, כדלקמן:
"כאשר מדובר בזכויות אדם – ולמי ששכח גם אסירים הם בני אדם – אין מקום לשיקולי רווח."
הוא קושר את הרווח לאינטרסים פרטיים דרך המושג "צרים", אבל מה שגרוע יותר מכך הוא איזכורו של רעיון קבוע, אך חסר בסיס עובדתי, של הסוציאליזם: שיש רווח בגרימת סבל לבני אדם. רעיון זה מסייע לרעיון הראשי של הניגוד בין רווחיות ומוסריות.
על "רווחיות הסבל"
"זכות הכליאה" כותב המחבר "מסתמכת על כך שהמדינה מייצגת את האינטרס החברתי, ואין היא נגועה באינטרסים צרים. הפרטת שירותי הכליאה שומטת את הבסיס מתחת להנחה הזו, שכן היא יוצרת מגזר עסקי שיש לו אינטרס כלכלי בגרימת סבל לבני אדם."
הנחת מחבר המאמר, ש"עבור זכייני בתי הסוהר הפרטיים, הפשע אכן משתלם" איננה הדוגמה היחידה או הראשונה לכך שמדובר בגישה המאמינה כי יש, בכלל, בקיום "מגזר עסקי שיש לו אינטרס כלכלי בגרימת סבל לבני אדם."
במשך כל תולדות הסוציאליזם המודרני - מספר הדורות שעברו מאז ה"קפיטל" של מרכס – מנסים שלוחיו ונושאי חיידקי רעיונותיו לשכנע את החברה כי חלק גדול מצרותיה של החברה נגרם בגלל בעלי אינטרסים שמרוויחים מכך שהם גורמים סבל לבני אדם.
שיטתם הקבועה לגיבוי הוכחתי להצהרתם היא פשוטה: הם לוקחים כל מהות המעורבת באירוע שלילי בהויית האדם – וזה יכול להיות אדם, מכשיר, מגזר עסקי או אחר – ומציגים את ההיבט הכלכלי שלו כדי להוכיח, באמצעותו, את הרעיון שלעיל.
מהו הכשל – וההטעייה – שבענין?
שהאמת היא שלכל פעולה אנושית יש היבט כלכלי; שההיבט הכלכלי איננו ניתן לניתוק מפעולה אנושית – ושהיבט זה תמיד כולל שאיפה לרווח.
מכך, כל ניתוק של היבט השאיפה לרווח מההקשר המלא יציג תמיד מה שהסוציאליזם הלוחם יכול לקרוא לו "מגזר כלכלי המרוויח מסבל אנושי".
למשל, בגלל תאונות דרכים ניתן להציג יצרני מכוניות כשייכים לסוג כזה של אנשי עסקים, המרוויחים מסבל אנושי – וכך גם ניתן להציג יצרני סכינים, חשמלאים, בנאים – מה שלא?
והמגזר החביב ביותר לצרכי השמצה על הסוציאליזם – מכיוון שגורמים פציפיסטיים שוחים בזרמיו בהנאה - הוא יצרני הנשק: כל המלחמות בעולם, לפי האידיאולוגיה המרכסיסטית, איננה אלא פועל יוצא של ההסתה הקבועה למלחמה של ה"קפיטליסטים", כדי להרוויח ממכירת הנשק. כך יוצא שכל איש עסקים, בכל תחום (כי אין תחום שבו לא עלולות להתרחש תאונות) עלול למצוא את עצמו נאשם בשאיפה ל"עשיית רווח מסבל אנושי".
אלא אם כן מדובר באיש ממשלה.
תואמות דיקטטורה
הסוציאליזם הריכוזי מתאים את עצמו באופן מושלם לדיקטטורה כי האדם היחיד שלא חשוד עליו בנסיון "להרוויח מסבל" הוא נציג הממשלה.
בדיוק במידה שבה בעל האינטרס הפרטי ה"צר" הוא, מבחינת הסוציאליזם, אשם כל עוד לא הוכחה חפותו – איש הממשל הוא מי שאין לפקפק במוסריותו. ישראל היא דוגמה למקום שבו יכול שלטון ריכוזי לשגשג תוך ניהול כללי של הכלכלה, מבלי להזדקק כלל להפרטה כלשהי.
גן עדן של דיקטטורה.