במעגלי מערבולת הצדק החברתי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 870
במעגלי מערבולת הצדק החברתי
אחד מנושאי קולה של דעת הקהל המקומית אמר לפני מספר חדשים: "אני משלם תמיד מתוך מחאה – לא נגד המלצריות המסכנות המתרוצצות ללא הרף, אלא נגד המעבידים העושקים אותן." אמירה זו מבטאת גישה שרבים מחזיקים בה מתוך הנחה שזהו מערך היחסים הקבוע בין מעסיקים לעובדיהם בכל תחום מקצועי. באותה רוח, הד גדול עשתה לאחרונה הקמתה, על ידי צעירים חובשי כיפות, של תנועה בשם "מעגלי צדק" אשר, בדאגתה ל"צדק חברתי" היא מעניקה לבתי עסק תוי תקן אשר מאשרים שבעלי העסק נוהגים בצדק עם מועסקיהם, כלומר: משלמים להם בזמן, אינם נותנים להם תפקידים לא מכובדים, לא מזלזלים בהם ובכלל מתיחסים אליהם בצורה אנושית.
במסגרת הדתיות הציונית במיוחד מוצגים הדברים כיציאה מד' האמות של הפעילות הדתית-יהודית הרגילה אל העולם ה"אמיתי" של הכלכלה, במטרה ליישם את ערכי היהדות בחברה. אפיינית גם העובדה שבמכלול המחוייבויות שלפי אמת המידה של תנועה זו כלול מילוי החוק הסוציאלי הקיים במדינה, כלומר: תשלום לעובד על זכויות שעליהן הוחלט על ידי גורמים רשמיים המגינים עליהן, כמו פנסיה, פיצויי פיטורין וכיו"ב.
מעבר להתלהבות הרבה שאחזה בפעילים, נמצאת העובדה שכמו ערכים אנושיים רבים שנוכסו לטובת רוח ה"חברתיות" ברוח השמאל, אין בערכים שלעיל שום דבר שלא נמצא לפני כן במסורת היהודית.
על רקע הידיעות הרבות המצטברות בתקשורת הישראלית במשך השנים האחרונים, של התעללות בעובדים על ידי מעסיקיהם, על התייחסות לא נאותה למועסקים וכיו"ב, נשמעת טוב המגמה לסייע למועסקים המדוכאים (כפי שמוצג הדבר) במלחמתם כנגד מדכאיהם. אבל מדובר בטעות, או, אפילו, בהטעייה כי לא קיים שום יחס רע קבוע כזה בין מעסיקים לעובדיהם ולמעשה אין העובד באשר הוא נזקק לשום צורה של הצלה מאורגנת.
אך יש המרוויחים מחיזוקה של תפישה זו של מערכת יחסים עכורה בין מעסיק לעובדיו. ההטעייה הזו איננה אלא צורת ביטוי מודרנית של האידיאולוגיה המרכסיסטית העתיקה, המופיעה בישראל בגירסה המתאימה לרוח חברת זמננו. ככזו, היא מהווה חיזוק של אידיאולוגיה זו, הרואה את המעסיק באשר הוא כאויבו הטבעי של המועסק.
צורת הצגת הדברים על ידי השמאל, אשר נתנה את ההשראה למייסדי "מעגלי צדק", מטעה ומובילה למצב לא צודק. קודם כל, הצגת העולם הכלכלי כמאבק בין חזקים (העשירים ו/או בעלי העסקים) לבין חלשים (העניים ו/או החלשים) היא שלילית מיסודה. בעולם הכלכלי מתעמתים זה מול זה בני אדם בגובה המישור כשווי ערך. אין דיכוי מובנה ביחס של בעלי היכולת למיעוטי היכולת והצגת הדברים כאילו יחס כזה קיים גם אם אינו נתמנך בעדות מהווה, למעשה, השמצה לא מוצדקת של חלק מהמעורבים בכלכלה.
למעשה, מופנית השמצה זו למטרת צבירת כוח פוליטי על ידי השמאל; פעם נוספת מנוצלת הנטייה האנושית האינטואיטיבית הטבעית לסייע לחלשים ולנדכאים, בערמומיות הנוצרית-סוציאליסטית המסורתית, כדי להילחם במדכאים-כביכול, שעפ"י הנחות היסוד של המייסדים, הם אשמים כל עוד לא הוכחה אשמתם. ה"מצילים" את הפרולטריון, בתמימותם המסוכנת, כמעט ואמרו שהם שמו להם למטרה להשיב את הגזילה (שלא הוכחה) מתוך ההנחה השקרית שבעל עסק הוא, פוטנציאלית, פושע ואלה שהוא מעסיק הם, פוטנציאלית, קרבנותיו. הנסיון לעצור את "הדיכוי" הוא תוצאת היחשפותם של צעירים חסרי הגנה אידיאולוגית לשטף אדיר של שטיפת מוח אידיאולוגית, שהופעלה על ידי גורמים שמאלניים, החל מהממשל וכלה בהסתדרות, אשר טיפטפה באופן קבוע את ארס הרעיון המרכסיסטי, שגורס מזה דורות כי חיים אנו בחברה שבה קיימת מלחמת דיכוי בין ה"מעמדות". גישה רעיונית זו, המציגה את יחסי הכוחות בכלכלה כיחסי מלחמת דיכוי, הרסנית ליחסי האנוש בחברתנו – והם המובילים לבניית ארגון הדואג לזכויותיהם של "בעלי המזימה" אך, למעשה, מנציח את הרעיון ומוביל אותו קוממיות אל הדורות הבאים.
כך, בהשראת גורמים כמו ההסתדרות, מבלי משים ומתוך אי הבנה התגייסו אנשי שלומנו לסייע למדוכאים אך למעשה הם פועלים לטובת אויבינו, המשימים עצמם כבעלי ענין לסייע לנדכאים – אך מנציחים את רעיון הריב הנצחי בין מעסיקים למועסקים. למעשה, בפעולה מסוג זה מסווים כוחות השמאל את הדיכוי האמיתי המתקיים בחברה, שהוא אשר בולם אותה מלהתפתח על ידי פגיעה בזכויות האדם של רבים מהאזרחים.
מי מדוכא באמת בחברתנו? ובעיקר: על ידי מי? המדוכאים באמת הם היצרנים – מאחרון הזבנים ועד לראשון בעלי ההון, כולם חלק באותו צבא עצום של יצרנים אשר בזכותו חיים כולנו והם כולם נשדדים, נפגעים ונבזזים - על ידי הטוענים לעזור לחלשים.
המתיימרים לעזור למדוכאים, אלה המקימים קול זעקה אם זבנים מתבקשים לעמוד או אם נראה ששכיר אינו מקבל את המגיע לו, הם, למעשה, המדכאים הראשיים של החברה: להם יש את הסמכויות לתמוך בחוקים שמטרתם לדכא ולרמוס את זכויותיהם של העמלים דרך הפקעת חלק ממשאביהם, והם עושים זאת בראש חוצות ותחת הסמכות הנגזרת מה"רצון לעזור" אשר איננה נבדקת לעולם לגופה, בשל ההנחה שרצון זה בא לידי ביטוי בלי צורך לביקורת כלשהי.
האמירה "רצון לעזור", כמעט כמו "מעגלי צדק" ממיסה כל מתנגד כבר בשלב יריית הפתיחה של הפעולה המוצהרת למען החברה. ראייה בת שנים רבות של ארגוני השמאל המוצהרים כגורמים המסייעים ל"מדוכאים" כל כך משכנעת, שאין אזרחינו חלשי הלבב מוכנים לבדוק את החשבונות ואת המעשיות והאגדות של ארגוני הפועלים לגופם: הם מסתפקים במלים, בפעולות חיצוניות, בסיסמאות והצהרות פוליטיות הבאות לידי ביטוי במגמות המסומלות על ידי הפגנה קלת ערך זו או אחרת או על ידי מאבקים לטובת קבוצה קטנה זו או אחרת – ולאורו של חינוך רעיוני סוציאליסטי בן דורות, אשר הצליח לחדור גם את חומות הקהילה היהודית המסורתית הם מאמינים כי די בקיומו של רצון טוב כדי לבסס פעולה שיש לסמוך על צדקתה.
אך הרצון הטוב שבו מדובר הוא האחראי לכלל קיומה של מדינת הסעד בעולם המודרני – וזו מהווה, בכל רחבי העולם המערבי, את ההצדקה למעשה שוד כלל-עולמי של יצרני העולם. הנשדדים נשדדים בעיקר על ידי גורמי הממשל השמאלניים הפזורים כמרכזים צדקניים במדינות העולם החפשי – וכולם פועלים, למעשה, כאותו ארגון צדקני, כשמטרתם המוצהרת להגן על המדוכאים, תוך כדי שהם בוזזים את היצרנים לטובת השכבות החלשות. למעשה, גורמים אלה מהווים את הסיבה הראשית לבלימת ההתפתחות הכלכלית של העולם כולו – ואת המכלה הגדול ביותר של משאביו. הם – כמו שאר הטוענים להגדיל את מעגלי הצדק – מפיצים את אי הצדק הגדול ביותר בעולם של היום.