המאבק על המיקוד המציאותי

המאבק על המיקוד המציאותי

בשידורי הטלויזיה של האולימפיאדה אפשר היה לראות תדיר איך על רקע תמונה שמציגה מבצע ספורטיבי מדהים ביפיו ובעוצמתו מן הארוע האוניברסלי מספר לנו השדרן על משהו או מישהו אחר לגמרי (אפילו אם זה קשור איכשהו במה שאנו רואים) שהיה או עשה משהו בזמן אחר ובמקום אחר לגמרי.

משמעות הענין היא קיומו של קרב על תשומת הלב של הצופה, כשהכוח הראייתי מושך אותו אל ההווה ואילו המלים הנאמרות על ידי השדרנים אל העבר, מה שיוצר חיצוי של תשומת הלב של הצופה במרקע. מנקודת המבט של צרכני השידור זוהי צורה של שירות דוב, הניתן להם על ידי רשות השידור, היוצר פיצול אישיות מסוכן.

דבר דומה ניתן לראות בשידורי החדשות שבהם, לעתים, אין שום קשר בין מה שנאמר לנו לבין מה שאנו רואים. השדרן יכול לומר "היום נפגש ראש הממשלה עם ראש ממשלת צרפת" ובתמונה נראה במקרה הטוב את מגדל אייפל ובמקרה אחר ג'יפ דוהר בערבות הנגב. במקרה כזה יש, כנראה, מי שמניח שאנו נדע איך לעשות את הקשר בין הנראה והנשמע – שאיכשהו נניח שהג'יפ שאנו רואים נושא את ראש הממשלה שבו מדובר או שהשטח שאנו רואים קשור איכשהו לשיחה עם ראש ממשלת צרפת.

אלא שהנחה זו שלנו – שחייב להיות קשר כזה – כלל איננה מבוססת מציאות, שכן ההנחה היותר-יסודית שקיימת בענין – שאנשי התקשורת הם בעלי מחוייסות מוסרית למלא את חלקם בהתחייבותם למשלמי המסים שמעניקים להם את משאביהם, היא זו שיש לפקפק בה.

פקפוק זה הוא בעל יסוד עובדתי של ממש: יסודו הוא הידיעה שאנשי הממשל בישראל רחוקים מלראות את עצמם מחוייבים לפעולה למען האזרח הישראלי – וזאת על אף שהוא סומך על האתיקה המקצועית שלהם ועל המיתוס שעליו בנויה התקשורת: שאיכשהו אמורה זו לקשר את הציבור אל המציאות.

נתונים נוספים