אובייקטיביות וסובייקטיביות - עובדות ותקשורת
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1217
אובייקטיביות וסובייקטיביות – עובדות ותקשורת
מצבו המיוחד של שרון העניק לנו, כציבור המבקר את התקשורת, הזדמנות בלתי חוזרת לבחון מקרוב איך פועלת התקשורת הישראלית לבניית מיתוס לאומי, באמצעות מאמץ משותף של יוצרים בתחום העתונות.
בולט ביותר במאמץ זה הוא היחס בין העובדות האובייקטיביות לפרשנויות הסובייקטיביות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעשרות מאמרים שפורסמו בימי אישפוזו של שרון. כל אלה מנסים, באמצעות התייחסות לעובדות הנוגעות לתולדות חייו של שרון, להסביר את משמעות חייו.
לצורך בדיקת ההשקפה העיתונאית השלטת בעולם התקשורת הישראלית בחרנו להתייחס למאמר מקיף אחד בלבד, שהתפרסם בענין זה ב"הארץ":
בל נשכח, פה מדובר בערבים
מאת This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
הארץ 8.1.06
זה היה משפט אופייני לראש הממשלה שרון. גם כשקיבל את מפת הדרכים ופירק התנחלויות, גם כשדיבר על ויתורים כואבים, הוא נותר חשדן כלפי השכנים
הערה לפרשנות: הכותרת והפסקה הראשונה מציגים את שרון כ"חשדן כלפי השכנים". הבה נזכור, למען האיזון העובדתי, כי מדובר באויבים רצחניים.
הישגו הגדול של אריאל שרון כראש ממשלה היה היציבות והסמכותיות שהקרין כלפי הציבור. בחמש שנות כהונתו הפך את עצמו לציר המרכזי של הפוליטיקה הישראלית, לאיש שאין לו תחליף. בחירתו לראש הממשלה ב-2001, תחת הלם האינתיפאדה הפלשתינית, החזירה בבת אחת את הרגיעה למערכת שלטונית סוערת ומפוררת. ניסיונו העשיר של שרון, קור רוחו המופגן במצבי לחץ, ואפילו כובד גופו, שיכנעו את הישראלים שיש להם על מי לסמוך. לכך נוספה ידידותו האיתנה עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, שנתן גיבוי לשרון מול ביקורת עולמית קשה.
תיקון: בכל תקופת שלטונו הראשונה שרון הביא לאינתיפאדה חיזוק שלילי בדמות הצהרה על "אני אחראי" שלא מומשה לכלל, אלא התייחסה באדישות לרצח מאות אזרחי ישראל ברחבי הארץ. דבר זה הביא לגל מחאות והפגנות נגד מדיניות חוסר האחריות שלו.
התחושה שבקבינה הלאומית יושב נהג מנוסה ואחראי הזניקה את שרון לשיאים של פופולריות, הביאה אותו לניצחון סוחף בבחירות 2003 ולהובלה ללא תחרות בסקרים לקראת הבחירות ב-2006. מעמדו נשמר גם כשמאות ישראלים נהרגו בהתקפות טרור פלשתיניות והכלכלה איימה לקרוס, וגם כשפינה את המתנחלים מגוש קטיף וזכה, בערוב ימיו, לעדנה בינלאומית שלא הכיר.
תיקון: שרון הפסיד בכל משאל או מעמד פנימי במפלגתו, הליכוד. קרנו ירדה במיוחד כאשר הציע – וביצע – באופן שנגד את התוצאה שהושגה נגד תכניתו – את תכניתו נגד זכויות האדם של מתיישבי גוש קטיף. הדבר הביא לירידה חדה בפופולריות שלו מחד – ולהגנת אנשי השמאל עליו מאידך. אלה, שמנעו את התפתחותה של שערוריה פלילית מתמשכת בחייו הפרטיים עד כדי תביעות ומשפטים, הגנו על מדיניות הויתורים שביצע ברוחם. היחס בין הלחץ התוך-מפלגתי שהופעל כנגדו לבין האהדה של תנועות השמאל והתקשורת מחוץ הביא להסתלקותו מן הליכוד והקמתו מפלגה חדשה, לצורך המשך מדיניותו לאחר הבחירות.
שרון יורד מהבמה כשהוא מותיר אחריו מורשת מעורבת. הוא הוביל שלושה מהלכים מרכזיים: כיבושן מחדש של ערי הגדה המערבית וכליאתו של יאסר ערפאת במוקטעה; בניית גדר ההפרדה; ופינוי 25 ההתנחלויות מרצועת עזה וצפון השומרון. הצלחתו לפנות את המתנחלים ללא קרע פנימי וכמעט ללא אלימות, היתה מופת של מנהיגות לאומית, שראויה לשמש דוגמה לכל יורש עתידי.
מה שקרה באמת: בהליך ארוך ומזגזג נטש שרון את האחריות היסודית שלו כראש ממשלה כלפי אזרחי המדינה, והסיט את המיקוד הציבורי בכל פעם לפרוייקט אחר שנוי במחלוקת, החל מחוסר פעולה נחרצת נגד ערפאת וכלה בהתשת דעת הקהל על הויכוח הציבורי בענין גדר ההפרדה. הוא הפעיל את צה"ל לכיבוש מחודש של ערי הטירור אך נכנע ללחץ האמריקני לסגת מהן ולא השלים את המתבקש: חיסול מלא של הטירור. האמריקנים, השמאל והתקשורת חברו יחדיו כדי לתמוך בפעולותיו החמורות נגד בטחון ישראל, ששיאן בגירוש גוש קטיף – וביחד עם המצטרפים אליו לתנועתו החדשה הגדיר תכנית שמשמעותה צמצומה העתידי של ישראל, סיכון אזרחי הדרום והצפון וחיילי צה"ל וחשיפתה לכיבוש ערבי, ברוח ההפקרה של ראשית תקופת שלטונו.
שרון הופתע בעצמו מהזינוק הפתאומי שלו מהמדבר הפוליטי, שבו נתפש כאיש העבר, כסמל הכוחניות הימנית, ללשכת ראש הממשלה בירושלים. את שנתו הראשונה העביר בלימוד התפקיד והבנת מגבלותיו. רבים תהו אז אם "יש לו תוכנית" ואסטרטגיה לסיום המלחמה עם הפלשתינאים, או רק ארסנל של צעדים טקטיים ותגובות נקודתיות. רק בשנה השנייה העז ליטול יוזמה ושיגר את צה"ל למבצע "חומת מגן" בגדה, בשיאה של מתקפת פיגועי ההתאבדות בערי ישראל. המבצע הצליח לבלום, או להאט, את גל הטרור, אך כשל בהכרעת המלחמה. ערפאת נחלש, אבל סירב להיכנע, אפילו כשבוש הצטרף לשרון בקריאה להחלפת המנהיגות הפלשתינית.
ביקורת התקשורת: הפרשנות העיתונאית שמה לה, למטרה, להציג את תולדות שרון ברוח שבה הוצג יצחק רבין לאחר הירצחו כאיש מלחמה שהכיר בטעותו והחליט לעשות שלום: הביטוי "המדבר הפוליטי, שבו נתפש כאיש העבר, כסמל הכוחניות הימנית" הוא, למעשה, וידוי של איש תקשורת שמאלני על צורת ההסתכלות העברית (מלשון עבר) על שרון; ה"מדבר הפוליטי" הוא, למעשה, הכלא התקשורתי שהשמאל הניח בו את שרון מאז מלחמת לבנון. עד כמה שזה תלוי ברוב העם – שאיננו שמאלני – שרון היה תמיד בקונצנזוס. בהשראת השמאל הוציא עצמו שרון מן הקונצנזוס עם תכניתו להקים מדינה פלשתינאית ולגרש מתיישבים יהודים מעל אדמתם. מה שמבחינתו של השמאל היה הכרה בצדקת הדרך החדשה, היה, מבחינתו של המתיישב, בגידה.
אך התקשורת השמאלנית תציג את הדברים כתפיסת חלק זעום מן העם, בהתאם למיתוס החדש שבראה.
חומת מגן" והכיתור האובססיווי של ערפאת במוקטעה היו המשך טבעי לקריירה הכוחנית של שרון, בצבא ובפוליטיקה, שבה נרשמו הישגים מרשימים - ובראשם צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים - בצד ביזיונות מחפירים כמו פעולת קיביה, קרב המתלה במבצע קדש ומלחמת לבנון. ההבדל העיקרי היה בהכרתו של שרון, אחרי שהצליח להעפיל לצמרת, ששלטונו תלוי בשני גורמים: הסכמה פנימית ותמיכה אמריקאית. שניהם חמקו מידיו ב-1982 והביאו למפלתו בלבנון ולדחיקתו לשוליים הפוליטיים. כשזכה סוף סוף בהזדמנות המיוחלת, שמר כל הזמן על "המצפן הכפול" בבית ובוואשינגטון.
"כיתור אובססיווי" הוא צורה של ביקורת על המצור שצר צה"ל על ערפאת במוקטעה. המושג "אובססיווי" בא לתרץ את העובדה שמחד אין השמאל יכול להכחיש את נחיצותו של המצור ומאידך הביא הדבר למבוכה גדולה לחסידי תהליך השלום לשים מצור על מי שזכה ביחד עם רבין בפרס נובל.
רק אחרי שהתברר לשרון, שהטרור נמשך גם אחרי המבצעים הגדולים בגדה המערבית, ושישראל נקלעה לבידוד בינלאומי ומשבר כלכלי, החלה התפנית הגדולה שלו. הצעד הראשון היה הסכמתו להקמת גדר ההפרדה, שלה התנגד בתחילה בתוקף. למרות הכחשותיו וטענותיו החוזרות שהגדר היא "רק אמצעי נוסף" נגד פיגועים, שרון הבין היטב שבנייתה תסמן את הגבול העתידי של ישראל ותוביל לנסיגה מרוב הגדה המערבית.
מעניין לשים לב לכך שהכותב מתיימר לדעת צפונות לבו של שרון ואת מה ש"הבין" או מה "שהתברר לו". לכך, אגב, אין שום בסיס עובדתי – גם לא בצורת תיעוד כלשהו של שרון עצמו, אשר ניהל מדיניות ששידרה כאילו אין לו שום פקפוק או שינוי דעה מהחל ועד כלה.
אין פלא שניסה בתחילה להעביר כמה שיותר טריטוריה לצד הישראלי שלה, ואף רצה להקים גדר מזרחית, שתכלא את ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית בגב ההר. רק אחרי שנתקל בהתנגדות אמריקאית ובהחלטה עוינת של בית הדין הבינלאומי בהאג, נתלה שרון בפסיקת בג"ץ כדי להזיז את הגדר לתוואי הגיוני יותר, סביב גושי ההתנחלויות של אריאל, מעלה אדומים וגוש עציון. הגדר המזרחית נזנחה.
כנ"ל, אין שום עדות על כך שלהחלטת בין הדין בהאג היתה השפעה כלשהי על מדיניות שרון.
מהגדר התקדם שרון, במהלך 2003, לקבלת "מפת הדרכים" המובילה למדינה פלשתינית, והכריז לראשונה שהכיבוש רע לישראל, תוך שהוא מעורר תגובות זועמות במפלגתו. אחרי שתהליך המפה קרס והפיגועים נמשכו, הוא נקלע לשפל ציבורי. המחוג בסקרים צנח למטה, בוש התרחק, והקונסנסוס סביב המלחמה נשבר. שרון נראה כמנהיג מאובן שאיבד כיוון באמצע הקרב.
ואז התנער, והעז לעשות מה שהפחיד את קודמיו: להתייצב באומץ מול המתנחלים, שותפיו הפוליטיים בעבר, ולומר להם שהגיעה השעה להתקפל. כשהודיע על ההתנתקות קבע שרון לוח זמנים של כשנתיים לביצועה, שנראה בתחילה כפתח להתחמקות אפשרית, ובהמשך התברר כנתיב אחראי ושקול. שלא כמו יצחק רבין ואהוד ברק, שהאמינו בהפתעות מדיניות, שרון הרגיל בהדרגה את הציבור הישראלי, הפלשתינאים והקהילה הבינלאומית לרעיון. הוא פירק את המוקשים הפוליטיים, הכין את הצבא והמשטרה, צבר תמיכה ובודד את מחנה "הכתומים" שהתנגד לפינוי. רק כשהמאבק בדעת הקהל הוכרע, יצאו הכוחות לפנות את התושבים מנוה דקלים, כפר דרום, נצרים וכדים.
ה"התייצבות באומץ" מול המתנחלים, כפי שהיא מתוארת כאן, אינה אלא פרשנות קיצונית לפעולת הפרת חוזה חמורה עם אנשי מפלגתו. תיאור התהליך של "פירוק המוקשים", "צבירת התמיכה" ו"בידוד ה"כתומים" על ידי שרון אינו פרשנות אלא שקר פשוט, שכן בתקופה זו מה שעשה ראש הממשלה היה דריסת כל תהליך פוליטי פנימי בתנועתו, החל מהצבעת המרכז נגד התכנית וכלה בהתעלמות מתוצאות משאל חברי הליכוד, פעולות שהביאו למשבר חמור במפה הפוליטית הישראלית והרס של מחנה הימין כולו. אין שום עובדות המחזקות את מה שהוגדר בכתבה כ"הכרעת המאבק בדעת הקהל" וגם לא את העובדה שהפינוי זרע בישראל אלפי תושבים מגוש קטיף, שעדיין לא מצאו מקום לנוח.
צוואתו המדינית של שרון מחשיבה את הדמוגרפיה יותר מאשר את הטופוגרפיה שבה האמין בעבר. בהצהרותיו ובנאומיו האחרונים חתר לסיים את השליטה בפלשתינאים ולכנס את ישראל לגבול חדש, קביל יותר מבחינה בינלאומית, שיכלול את "גושי ההתיישבות" ואזור ביטחון בבקעת הירדן. מפת הגושים שלו כללה גם את חברון, ובית אל ועפרה, הרכס הצופה אל נתב"ג, ואת המשך השליטה במזרח ירושלים ובגולן. זה הרבה פחות מהמינימום שעליו מדברים הפלשתינאים, ואפילו כדי להגיע לקווים כאלה יהיה צורך לפנות רבבות מתנחלים מעומק השטח.
הגדרת צוואתו המדינית של שרון היא כל כולה משאלת לב; הכותב מסיק מסקנות בדרך לא ברורה מפעולותיו של שרון, אך מה שה"צוואה" מבטאת הוא יותר את תקוותיהם של מעטים אלמונים, שכן אין עדות כתובה או אחרת לכך שלזה התכוון שרון. האמת העובדתית היא שאיש אינו יודע עד עתה מה התכוון לעשות שרון בהמשך דרכו. אם לא יתעורר ממיטתו ויפעל, ישאר מתווה תכניותיו לעתיד כניחוש גדול ותו לא – וברור שיש לשמאל תקוות שהדברים ייעשו בדרכו: כלומר לטובת הפלשתינאים ועל גב הישוב היהודי.
גם כשדיבר על "ויתורים כואבים" ונסיגות, ואפילו כשביצע אותם, שרון נותר חשדן כלפי השכנים ונאמן לדברי אמו ורה, שלימדה אותו "לא להאמין להם". המשפט שאיפיין אותו היה "בל נשכח, פה מדובר בערבים". הוא תיעב את ערפאת, זילזל במחמוד עבאס, החרים את בשאר אסד ולא התמסר לחיזורים של מובארק. בעיניו, העולם הערבי לא השלים עם "הזכות המולדת" של העם היהודי להקים מדינה יהודית "בערש הולדתו", וישראל נידונה לסכסוך ממושך, אולי נצחי, עם סביבתה העוינת.
יחסו השלילי של שרון לערבים היה אחד מן הדברים שבגללם השיג את עמדתו המדינית והגיע לשלטון. כפי שנסתבר מאוחר מדי, זה היה אחד האמצעים לעורר את אימון הציבור היהודי וההתיישבותי שהעניק לו את הנצחון בבחירות. ציבור זה אוכזב קשות על ידי שרון כשהחליט זה על הקמת מדינה פלשתינית. מה שהשמאל מעולם לא הבין הוא שהיחס השלילי אל הערבים, אצל שרון ותומכיו כאחד, לא היה מעולם ענין רגשי אלא אידיאולוגי ומבוסס על עובדות מוצקות – תוצר שהערבים "הרוויחוהו ביושר". באמצעות סקירת מאפייניו הרעיוניים-פסיכולוגיים של שרון מנסה כותב המאמר להציג את שנאתו לערבים כאילו היא מוצר של מורשת משפחתית. לצורך זה מגייס הכותב את אימו כמי שנתנה לו את ההשראה לשנאה ול"חשדנות". הוא מתעלם מכך שעובדתית והסטורית, הערבים הפרו חוזה אחר חוזה והסכם אחר הסכם. הכותב מציין גם כי "בעיניו (של שרון), העולם הערבי לא השלים עם זכותו של העם היהודי וגו'" כאילו לא מדובר בעובדה אובייקטיבית המוכחת מדי יום אלא ברעיון המופיע רק בתפיסתו הסובייקטיבית של שרון.
זכויות האדם של הפלשתינאים לא עיניינו אותו גם כשקרא לסיום הכיבוש. תגובותיו הקשות לפיגועים, הבטחותיו החוזרות ל"הקלות", שמעולם לא קוימו, כמו גם התחמקותו החוזרת מפינוי המאחזים, הראו שגם אחרי שפינה התנחלויות, שרון נותר רחוק מהעמדות הבסיסיות של השמאל. אין פלא, שהתומכים האדוקים של הפלשתינאים, בישראל ובחו"ל, המשיכו לראותו כאיש מלחמה וחורבן, גם אחרי שהפך לחביב המרכז הפוליטי.
לגבי התלונה על חוסר הענין של שרון בנושא זכויות האדם: כתוצר של השמאל הישראלי לא הבין שרון בשום זכויות אדם – גם לא של אזרחי ישראל היהודיים, כפי שהוכח בעת הגירוש מגוש קטיף – ולכן אין שום משמעות לתיאור התייחסותו בנושא זכויות אדם דווקא לפלשתינאים שגם הם מצטיינים בבורות ו/או אי איכפתיות לגבי הנושא.
"תגובותיו הקשות" של שרון לפיגועים היו הכרח בטחוני ותגובה הולמת מינימלית לפיגועים. למעשה, הוא היה מחוייב להפעיל את צה"ל כדי לנצח במלחמה, אך הוא לא עשה זאת, כנראה בגלל לחצים חיצוניים ולא רלוונטיים למחוייבויותיו האמיתיות.
גם "הבטחותיו החוזרות ל"הקלות" לא מומשו בגלל אי שיתוף פעולה מתמיד של ה"פרטנרים", אשר הגיבו על כל פעולת הקלה מצד ישראל בפיגועים נוספים – מה שהכותב בוחר שלא להזכירו.
"איש מלחמה וחורבן" היא ההאשמה האחרונה המופיעה בכתבה המתארת את חייו, והיא מוזכרת בצורה עקיפית, כאילו אין זו ראייתו של הכותב אלא של "תומכים אדוקים של הפלשתינאים, בישראל ובחו"ל". מן ההקשר התקשורתי הנוכחי, כלומר מן הדרך שבה מתייחס כותב המאמר אל שרון, יכול הקורא האובייקטיבי להרשות לעצמו לחשוב כי כותב זה נמנה על "תומכי הפלשתינאים האדוקים בישראל" – ולו רק מכיוון שהוא מדגים ידיעה מעמיקה כל-כך לגבי צורת תפיסתם את שרון.
לסיכום:
עד כאן הצגת המאמר והתגובות לגביו, פסקה לאחר פסקה.
בנקודה זו, הבה נרשה לקורא לגבש לעצמו, מתוך שלל העובדות והפרשנויות שהוצגו לפניו, את האמת האובייקטיבית, כפי שהוא מבין אותה, לגבי חיי שרון.