פולארד ואמריקה הכמו-ידידותית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1218
פולארד ואמריקה הכמו-ידידותית
פרשת פולארד היא אחת מההתרחשויות השזורות במערכת היחסים של ישראל וארה"ב, אשר שופכות אור מיוחד על המתרחש במערכת יחסים זאת, וקודם כל היא מעמידה בסימן שאלה את אופיים של היחסים בין שתי המדינות. "ידידתנו הגדולה ביותר" אינה מתפקדת ככזו בכל הקשר, ופרשת פולארד היא אחת מני כמה אשר חושפות פן מיוחד של המעצמה האמריקנית, אשר אינו מובן כלל לישראלים.
אזרחי מדינות המערב, ובראשן ארה"ב, דוגלים רשמית בדת הנוצרית, אך עקרונותיה המוסריים של דת זו רחוקים מלשחק תפקיד ראשי במדיניותן. במשך ההסטוריה של אלף השנים האחרונות הדגים המערב כי הוא רחוק מלהציג חזית נוצרית אחידה בשום תחום, והדבר כולל את היחס לישראל, שלגביו יש יותר מאמריקה אחת: בצד זו שאוהדת את ישראל ומסייעת לה ללא עוררין – יש אמריקה שמכשילה את מאמצי ישראל.
פרשה כמו זו של פולארד היא ביטוי לכפילות זו: ארה"ב, שהתחייבה לסייע לישראל ולמסור לידיה כל מידע שעלול לסכן אותה, לא מילאה את התחייבותה זו – ויתרה מזו: היא העמידה לדין ופסקה על מי שנאלץ, בשל מחדל זה של ידידות, לעבור על החוק האמריקאי, תקופת מאסר של למעלה מעשרים שנה.
שאלת קדימות הנאמנות
דרך פולארד מעבירים לישראל גורמים מסויימים בממשל האמריקאי מסרים לגבי הערכים שנראים להם חשובים יותר מהידידות עם ישראל. שותפים להם גורמים הקיימים בפוליטיקה הישראלית, אשר אינם תומכים במדיניות הממשל המקומי. יש מקום לראות את המאפיין גורמים אלה כמה שמביא ישראלים לקרוא לפולארד "ג'ונתן", שהיא מעין אמירת סיסמה שבאמצעותה הם ממקמים את האיש במקום שבו, לדעתם, הוא צריך להיות – ויש בכך מסר גם כלפי מה שלדעת גורמים אלה צריכים יהודים אמריקניים לבחור כאשר הם נמצאים מול שאלת קדימות הנאמנות של יהודי שהוא אזרח ארה"ב.
אזרחיה היהודיים של ארה"ב צריכים להחליט למי, באופן ראשוני, נתונה נאמנותם: לישראל או לארה"ב? ולפחות רשמית, על פי המדיניות המוצהרת של ארה"ב, אין סתירה בין השתיים ולכן גם אין צורך בתשובה על השאלה. אך המציאות הפוליטית מציגה שוב ושוב את הצורך להחליט לגבי קדימות כזו – ויהודי ארה"ב שקועים עד צוואר בדילמה ערכית זו, התובעת מהם החלטה. פרשת פולארד היא, בלשון המעטה, מן הנושאים שיש בהם את פוטנציאל אי הנוחות הגדול ביותר עבור היהודי האמריקאי, באשר מה שעשה פולארד מחייב אותו להצהיר על יחסו לנושא ואין בנמצא אפשרות להגדיר בו יחס חד-צדדי מבלי ליפול למלכודת שבה ייאלץ לשלול את אחד מהגורמים המעורבים בו.
כשמדובר בפרשת פולארד, נכנסים ללחץ אזרחים אמריקניים וישראלים, יהודיים ולא יהודיים כאחד, ואיש אינו מצליח למצוא דרך פשוטה וחד-משמעית להיחלץ מהסבך. כל הטיעונים של "בעד" ו"נגד" המעורבים בפרשה אינם מאפשרים פתרון פשוט מבלי להיחשב פשטני או לחטוא בחמור יותר מכך: בחשד של תמיכה בבגידה ומעל. חלק מהעוסקים בפרשה מנסים לבסס את גישתם על ערכיות נוצרית מהאסכולה הרחמנית:
פולארד והרחמים הנוצריים
אחת הטעויות הקלאסיות שעושים אלה שמנסים לשחרר את פולארד היא לבסס את מעשיהם על פניה לרגש הרחמים; הם מדברים על סבלו בכלא, על מחלתו ועל "שחרור על יסוד הומניטרי" שלו, וכל אלה נופלים על אזניים ריקות, כי בצד ההוא אין, למעשה, רחמים – וגם אם היו הם לא היו רלוונטיים.
זוהי תוצאתה של התרמית הנוצרית הקבועה, המצליחה לשכנע, יותר מכל, את היהודים, כי הנצרות מבוססת על רחמים, מחילה, הזדהות עם סבל וכיו"ב.
זה מדהים איך, פעם אחר פעם, במשך אלפיים שנה, מטיחים היהודים את ראשם בכותל הרחמים הנוצריים, מבלי לצפות בעובדות, המוכיחות כי הפניה לרגש הרחמים רק מגבירה את עקשנותו ואכזריותו של הצד הלא-צודק. במקרה של ישראל וארה"ב, נדחית דרך קבע כל בקשה לסיוע של ישראל אשר מצפה מאמריקה לפעולה על יסוד חסד.
וזה במיוחד נכון במקרה של פולארד, כי כל נושא פולארד טובל באי הצדק של מדיניות ארה"ב – וכנראה גם בפחד של מפעילי מדיניות זו ממה שעלול לקרות אם וכאשר ישתחרר פולארד. מבחינה זו, יש לאנשים רבים בממשל מה להפסיד מכך שפולארד ייצא חי מהכלא – ולכן, בין השאר, יש סכנה ממשית לחיייו.
מעניין לשים לב לכך שבעת משפטו הביע פולארד צער על מעשיו. אף כי הוא הפנה את חרטתו לבני משפחתו, אין ספק שהעובדה שהביע את צערו בפני בית המשפט היתה תוצאת המלצת פרקליטים כלשהי, שכן אין כמו העו"דים לבצע את הטעות של הפניית בקשה לרחמים על ידי הנאשם לבית המשפט.
ואלה המבצעים דרך קבע את הטעות של פניה לרחמי בית הדין אינם מכירים את ההשלכות הפסיכולוגיות שיש לדבר זה על המבקש, במיוחד אם פנייתו נדחית. וכך גם באפשרות ההפוכה: העו"ד הממולח חושב בד"כ בטווח המשפט; הוא איננו רואה מה תעשה בקשה כזו, במיוחד כשאיננה צודקת, למי שמבקש – אפילו אם בקשתו נענית.
הבגידה
היום, אחרי למעלה מעשרים שנות מאסר, סוברים רבים כי בענין פולארד, יש להצביע על בגידתה של ארה"ב. יש להפגין על כך שארה"ב בגדה בישראל ופולארד חשף בגידה זו. יש לתבוע את עלבונם של העם היהודי, מדינת ישראל ופולארד ולתת לתביעה זו היבט ממוני כבד ביותר. יש ליידע את העם האמריקני בבגידת ארה"ב בבעלת בריתה ולהציג קבל עם ועולם את מערומיה של מחלקת המדינה.
נסיון לעיסקה פוליטית
אחרים סוברים כי הדרך להוציא את פולארד לאויר העולם, היא לשלבו בעיסקה פוליטית כלשהי, אשר תקהה את עוקץ הויתור שחוגים מסויימים אינם חפצים לעשות לטובת פולארד. ח"כ הליכוד גלעד ארדן הציע לפני מספר חדשים לשחרר את ברגותי תמורת שחרור פולארד. דני נווה התפרסם בקראו לרעיון "תמוה" ("הארץ" 17.4.06). בעתון נכתב:
"היוזמה לשחרור המרגל ג'ונתן פולרד הכלוא בארה"ב, בתמורה לשחרור מנהיג תנזים מרואן ברגותי הכלוא בישראל, זוכה גם לתמיכת אישים בימין שבדרך כלל לא ששים לתמוך בשחרור מחבלים. מקורות בישראל ציינו כי הם ממתינים לשעת כושר, כאשר הקולות נגד החמאס יגברו."
"לטענת מקורות בירושלים, עתה גברו הסיכויים שהממשל ייענה אם יתברר שהשחרור עשוי להחזיר את השלטון ברשות לפתח."
"אישים אמריקאיים מתייחסים בספקנות ליוזמה, "התיק נסגר. רק הנשיא יכול לחון אותו, ולכן מדובר בספקולציות מבחינתנו" אמר דובר השגרירות האמריקאית בת"א."
יו"ר שדולת פולארד בכנסת, ח"כ גלעד ארדן, אמר "למרות שבדרך כלל אני חושב ששחרור מחבלים משדר חולשה – מדובר במקרה מיוחד גם כי המו"מ לא מתנהל מול הפלשתינאים ומכיוון שפולארד הפך לסמל."
השר לשעבר דני נווה, שפעל לשחרור פולארד ואף ביקר אותו פעמיים בכלא, אמר שמדובר ברעיון תמוה "לישראל חוב מוסרי גדול לפולארד, אך הרעיון הזה הוא רעיון מוזר שאינו במקומו."
החידה בעיצומה
למעשה, מתבסס רעיון זה על תפישת פולארד כשבוי, בין היתר מתוך הנחה שבענינו נוהגת ארה"ב כאילו היא אוייבת לישראל. אף כי אין לכך סיכוי לשחרר את האסיר, יש לדברים משמעות רגשית ברורה, המבטאת – ולא במקרה – את תחושותיהם ורגשותיהם של יהודים רבים כלפי עובדת מאסרו הממושך של פולארד. מאסר זה, חשים רבים, אינו יכול להיות מוצדק רק באמצעות חוק "יבש". ניתן לראות כי יש מן הצדק בגישה זו. לאחרונה מתפרסמות בעתונות הישראלית מודעות, הקוראות לשחרור פולארד כשהן מתייחסות אליו כאל "שבוי" הנמצא בידי "ידידתנו הגדולה", כנראה מתוך הבנה כי מדובר בסתירה עקרונית וכי אם ארה"ב היא באמת הידידה הגדולה של ישראל, יש משום בעיה לוגית בעובדת החזקתה במרגל הישראלי אסור במשך זמן רב כל כך.
אך כאמור לעיל, הדבר שאותו אין מדגישים בדרך כלל הפועלים למען שחרורו של פולארד הוא שפעולתה השלילית של ארה"ב בנושא זה מתחילה מעצם הפרת ההסכם של ארה"ב עם ישראל בכך שלא העבירה לידיעת מדינת ישראל מידע רלוונטי הקשור לבטחונה, אשר התחייבה להעביר אליה. לטענת פולארד, זה הדבר שהביא אותו מלכתחילה למסור מידע לישראל. אם הנחה זו נכונה, נמצא פולארד בכלאו בגלל כשל דיפלומטי או אי מילוי חוזה מדיני ולמעשה הממשל האמריקאי הוא שצריך לתת את הדין ולהסביר את מעשיו – או, יותר נכון, את מחדליו – בפרשה.
אם זו הסיבה האמיתית לכך שפולארד נמק בכלאו, אין מלים שדי בהן כדי לבטא את העוול המתרחש יום יום ושעה שעה מאחורי סורגי הכלא בארה"ב – אך גם לפוליטיקה הישראלית יש חלק בסבל הזה, הנגרם לשליחה. בכל מקרה, כדאי שהאזרח הישראלי יידע שני דברים: א. שמדיניותה של ארה"ב אינה מכוונת תמיד לתועלת המכסימלית של מדינת ישראל. ב. שמדיניותה של ישראל אינה מכוונת תמיד לתועלת המכסימלית של אזרחיה.
מכיוון שבעתיד ישובו ויתרחשו פרקים נוספים בסאגה של יחסי ישראל-ארה"ב כדאי לקחת עובדות כאובות אלה בחשבון ולא לסמוך יותר מדי על מניות השליטה של החברות הקרויות ארה"ב וישראל; בלשון של זהירות נאמר כי חלק מעניניהן של חברות אלה נסתר מעיני הציבור. בשל כך, ספק באם פרשות כמו זו של פולארד תפוענחנה בקרוב.