נצחון עכשיו

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 999

 

נצחון עכשיו

על חובתה המוסרית של המדינה

ביום שחרורו של גלעד שליט מידי החמאס, שבו נחגג בערי האויב שחרורם של 1000 הרוצחים ששיחררה ישראל, העליתי את הרעיון שישראל תנצל את ההזדמנות המיוחדת ותתקיף את האויב בעת שמחתו. רבים הם האנשים שלמקרא הצעתי שאלו: האם יש לישראל הזכות להתקפה כזו, והאם לא תהיה בפעולה כזו משום הפרת הסכם?

תשובתי לכך היא שדווקא על יסוד החשיבות שיש בכיבוד הסכמים, לא רק שלמדינת ישראל יש זכות לפעולה כזו, אלא יותר מכך: יש לה חובה!

חובתה המוסרית של מדינת ישראל כלפי אזרחיה, שלה היא מחוייבת בתוקף הסכם ההגנה הקיים ביניהם, מטיל על המדינה את החובה המוסרית לעשות כל מה שביכולתה כדי לפגוע באויב ולהשמידו.

לכל מדינה בכלל – ולמדינת ישראל בפרט – יש הסכם של קבע עם אזרחיה; זהו הסכם הגנה שעליה לעמוד בו כדי להצדיק את מעמדה כיישות מוסרית.

גדולי ההוגים של העולם בעת החדשה הגדירו את היחס בין מדינה לאזרחיה ככאלה המבוססים על "חוזה חברתי" – ודבר זה תואם גם את המסורת היהודית, אשר לפיה מתמצה תפקיד המלכות בהגנה על בני האומה. כך או כך, תפקידו של המלך, המנהיג או הממשל של עם או אומה הוא לספק לה את ההגנה נגד אויבים.

במקרה של מדינת ישראל, הנמצאת מאז הקמתה תחת מתקפתם של מדינות ערב, מחוייבת המדינה לעשות כמיטב יכולתה את פעולת ההגנה כנגד האויב – במיוחד כאשר לצורך זה מקבלת המדינה מאזרחיה משלמי המסים משאבים גדולים, המתבטאים במידה רבה בתקציב הבטחון.

בשל היות חלק מפעולות המדינה, במיוחד בתחום הבטחון, כזה אשר איננו ידוע לאזרחים מטעמים של שמירה על בטחון המדינה, נוצר בישראל מצב שבו אין האזרח יודע במדויק איך מנוהלות הוצאות מערכת הבטחון - ועד כמה נעשות פעולותיה בתחום זה בהתאמה לשכל הישר, לצדק או לצרכי הבטחון האמיתיים. בהקשר זה מוצא האזרח את עצמו נאלץ להתבסס על אמון במנהיגיו – מה שכמובן מעניק להם, במסגרת האשראי הרב שהוא נותן להם, את ההמחאה הפתוחה לפעולה חופשית מצידם.

במובן זה ניתן להשוות בין האמון שיש לאזרח במדינתו לאמון שיש לאדם דתי במנהיגיו הדתיים, למעט ההבדל המהותי שקיים באופן יסודי בין שני סוגי מנהיגיו, והוא שבזמן שמנהיגיו הדתיים אינם מנהלים את יחסיהם עימו תחת כפיה, חוטאים מנהיגיו הלא-דתיים בכפייתו הן מבחינת המיסוי הכבד שהם משיתים עליו, הן מבחינת פיקוחם על חייו והן מבחינת כפייתו לפעול בשירות מערכת הבטחון.

כך או כך, מתרבים בדור האחרון הסימנים לכך שמנהיגיה של ישראל רחוקים מלהקפיד על פעולה נגד האויב במלוא העוצמה הראויה, והדבר מעלה שאלות לגבי מידת היות פעולת המדינה בתחום זה המירבית מבחינת האפשרויות הקיימות. בהקשר זה אין ספק שיש מקום לתהות על המשך קיומו של יסוד האמון של האזרח במנהיגיו, במיוחד כאשר ניתן לראות בבירור כי מדינת ישראל נמנעת מלבצע נגד האויב התקפות קשות וכואבות כאשר הדבר ניתן להיעשות מבחינה מציאותית.

דוגמה עכשווית ברורה להימנעות המדינה מלנצל את ההזדמנות לתקוף את האויב בהזדמנות שתגרום לו לפגיעה קשה ביותר היא ההימנעות מפעולת התקפה בהקשר שחרור הרוצחים של סחיטת שליט. עם זאת, למען היושר שומה עלינו להכיר בכך שכאזרחים המנועים (מהסיבות שנמנו לעיל) לראות את מלוא פרטי התמונה הבטחונית, יהיה זה מן הצדק לתת למנהיגינו ליהנות מן הספק באמצעות המחשבה שקיימים במעשיהם שיקולים נסתרים, אשר גוברים על מה שנראה בעין.

ועם זאת, קשה – על רקע הטיעונים הפוליטיים הבלתי מוסריים שאנו שומעים חדשים לבקרים, שיש בהם בבירור משום הבאת תועלת לאויב – להניח כי באמת כל מעשיה של המדינה מכוונים להביא לפגיעה בו. דבר זה בא לידי ביטוי בעוצמה שבה נשמע ברמה הציבורית קולה של השאיפה להשגת שלום בכל מחיר, גם כאשר מדובר בשלום לא צודק.

כפי שחזו כל אזרחי ישראל, הרי שמשמעותו המעשית של שלום מסוג זה – כפי שהתבטאה במצב החמור של הבטחון הפנימי בישראל מאז נערכו הסכמי השלום עם הרוצחים באוסלו – הוא כזה של פגיעה מתמדת בחייהם ורווחתם. לאור מחוייבותה של המדינה לעמידה בהסכם החברתי המחייב אותה להילחם (וקל וחומר שלא להועיל לעניניו), מהווה הדבר עדות להפרת הסכם של המדינה עם אזרחיה.

וחשוב לכולנו, אזרחי ישראל, להבין כי גם אם לא היו האויבים החתומים על הסכמי השלום ממשיכים לנהל מלחמה נגדנו לא היה הדבר מצדיק עריכת הסכמים אלה – בדיוק כפי שהיום, אחרי הטרגדיה של שליט, גם אם לא ישובו הרוצחים המשוחררים לדרך הרעה, אין בכך משום הצדקה להפסיק לרודפם עד חורמה. מה שעל ישראל לעשות עם אויביה אינו שלום אלא נצחון; מבחינה אנושית אין הרצח נמחל מבלי שהרוצח משלם על פשעו – וקל וחומר כאשר הוא מתנהג כאילו מעשהו מוצדק מוסרית.

כי למעשה, זוהי משמעות קבלתם החיובית של הרוצחים ששבו לבתיהם בדרך שממנה ניתן להבין כי עם שלם מצדיק את מעשיהם – וקל וחומר שאותו עם אויב, החוזר ומצהיר שישראל היא אויבתו, ראוי לטיפול צודק מצד ישראל, כלומר למלחמה בו לנצחון עליו. בהקשר הפוליטי הקיים, ניתן להסיק מדרך פעולתה של מדינת ישראל נגד אויביה אלה כי לא רק שיש בפעולתה משום הפרת צדק ברורה אלא שיש גם מקום לחשוד בה, במדינת ישראל, שבהתנערותה מאחריות זו היא מסייעת לאויבינו.

ענין זה של סיוע שמגישה מדינת ישראל לאויב אינו זקוק להוכחה מיוחדת שכן כבר זמן רב שהוא מתבצע בפועל על ידי התמיכה הרבה שמעניקה ישראל לרשות הפלסטינית מבחינה כלכלית ובטחונית. פעולה זו מהווה בגידה מפורשת ברמה המוסרית הן מבחינת השוד והכפיה המבוצעים על ידי המדינה באזרחי ישראל כדי להעניק את משאביהם לאויביהם והן מבחינת האמונה היהודית. זו האחרונה, אשר איננה מכובדת כראוי על ידי השלטון, מצביעה על אפשרות סבירה שחלק מהסבל הנגרם לעם ישראל הוא תוצאה ישירה של אי מילוי החובה הטבעית של מלחמה באויב עד נצחון עליו.

מאז מלחמת יום הכיפורים, שהיתה פרי של המערכה שישראל לא סיימה נגד מצרים הפושעת בשנת 67, מתדרדר המצב הפוליטי-בטחוני של ישראל מבכי אל בכי. הדבר התחיל כאשר במקום נצחון תרה ישראל אחר בטחון, ואחר כך הקריבה אותו למען השלום, והיום מלאה הארץ באנשי בטחון השומרים על אזרחי ישראל מן הטרור ההולך ומתחזק, כשהוא עתיר בטחון בכך שישראל לא תזיק לו יותר מדי.

פתרון לכך יהיה אם וכאשר תנשוב בהנהגת המדינה רוח חדשה. זו תכריז מלחמה עד לנצחון על אויבי העם היהודי. ראשית לכל תפסיק הנהגה זו את כל הסיוע שמקבל ממנה האויב, ואחר כך תזמין כל אדם שצדק ואמת בראש מעייניו להתנדב להשתתף בכוח משימה שישים לו למטרה לנצח את האויב.

נתונים נוספים