450
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 624
תגובות לאירועי היום תשרי תש"ע
ברירה והשלכותיה.
ברור שהתקפה ישראלית צבאית על מתקני הגרעין באירן תהיה מסוכנת ויקרה. זולה בהרבה תהיה יריה שתהרוג את המנהיג המאיים עצמו, אחמדיניג'אד.
אם אכן יהיה למישהו בצמרת הישראלית אומץ להורות על חיסול ממוקד מסוג זה יגרור הדבר תגובות פוליטיות שהקשות מביניהן תהיינה של פושעים דוגמתו, אשר יחששו לעורם.
מאידך, יהיה חיסול כזה הצהרה הסטורית כלל-עולמית על תחילתה של דרך מוסרית חדשה, שבה לא יסבלו ממלחמה רק קרבנות עלומים אלא קודם לכל אלה שאחראים בפועל ליזימתם של פשעי מלחמה.
שתיקה כהסכמה.
בפגישה המשולשת בניו-יורק בין נשיא ארה"ב, ראש ממשלת ישראל נתניהו ואבו מאזן, נשא אובאמה דברים לגבי המו"מ המיוחל שמטרתו לפתור את "העימות הישראלי-פלשתיני". כשהציג את תכלית המו"מ כ"שתי מדינות" לא הגיב נתניהו על הדבר (אף כי בנאומו בעצרת האו"ם למחרת דיבר על "שני עמים").
חבל שבשתיקתו זו אישר, למעשה, נתניהו את שלושת ההנחות הגלומות ברעיון שהביע הנשיא האמריקני: א. שיש לעם הפלשתיני קיום ב. זכות למדינה ג. מקום בארץ ישראל. לשלוש הנחות אלה - העם, המדינה והמקום – אין שום הצדקה מציאותית, עובדתית או מוסרית.
אגדות ועובדות.
שר התרבות המצרי נכשל בבחירות לעמוד בראש ועדת אונסקו. ראש אגודת הסופרים המצריים תלה את הכשלון בלחצו של הלובי היהודי. לשתי עובדות אלה יש משמעות פסיכולוגית מוספת שמתחילה בעצם הרעיון ששר התרבות המצרי נתפס כמי שעשוי להיות מתאים למשרה מרכזית כזו בארגון בינלאומי – ונמשכת בכך שהרעיון האנטישמי המצוץ מן האצבע לגבי הלחץ היהודי קיבל התייחסות רצינית והד שמצא את מקומו גם בתקשורת הישראלית.
אישור מוות לאומי.
בעבר הוקע פעמים רבות ובהקשרים שונים הנוהג להבדיל בין דם לדם. אך העובדות מספרות לנו שתגובת הציבור למוות איננה שויונית; היא משתנה ממקרה מוות אחד למשנהו, כשהיא יוצרת רושם כאילו המתים אינם שווי-ערך מבחינה ציבורית.
דוגמה שבלטה לאחרונה היתה ההבדל בין תגובת העם כלפי אדם שהתאבד במעצר לבין מותו בתאונה של טייס צעיר; ההתרגשות הרבה שהקיפה את כל שדרות הציבור בישראל לשמע מותו הטראגי של אסף רמון, בנו של האסטרונאוט וטייס הקרב אילן רמון, היא שיעור בתפיסת הערכים של הישראלי. למותר לציין כי התרגשות מסוג זה לא נחוותה גם במקרים אחרים ומזעזעים של טרגדיה, אפילו אם מספר הנספים בהם היה גדול הרבה יותר, כמו מותם של אזרחי ישראל בפיגועי טרור.
קשה להימנע מהמחשבה שבישראל מקבלים מקרי מוות מסוימים מעין "אישור לאומי" ואחרים לא. לאור העובדות קשה שלא לחשוב, בהקשר זה, על העדפה מגזרית שסיבותיה לא ברורות; מסיבה כלשהי ההרגם בפעולות איבה של חרדים באוטובוס בירושלים או של יוצאי בריה"מ במועדון לילה בדולפינריום בתל-אביב לא הביאו להזדהות ציבורית דומה לזו שהתרחשה בעקבות הטרגדיה של משפחת רמון.
כמחשבה לעתיד, כדאי שפסיכולוגים חוקרים הבודקים את ערכי החברה הישראלית יתנו את דעתם על הסיבה שביסוד הבחירה הציבורית להעניק למשפחות שכולות מסוימות אישור לאומי בצורת זמן שידור, אהדה וגילויי חיבה בזמן שמשפחות שכולות אחרות חוות רק אדישות הגובלת בהתעלמות על אבדנן.
אוהד קמין