365
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 571
תגובות לאירועי היום אדר תשס"ח
אובייקטיביות מפוקפקת.
תת מזכ"ל האו"ם לעניינים הומניטאריים שביקר בשדרות תיאר את המצב בדרום "מעגל של אלימות". לבחירה שעשה במושג "מעגל" יש משמעות שלילית ביותר מבחינה מוסרית, שכן היא משווה בין הצדדים ויוצרת רושם כאילו בין המתקיפים למותקפים היחס הוא שוויוני.
להצהרות מסוג זה צריכה ישראל להיות קשובה ביותר ולהגיב בכל העוצמה הדיפלומטית שביכולתה לגייס. אחרי שתהיה משוכנעת לגבי המידה שבה היה הדובר מודע לבחירת המלים שלו ולגבי הסיבה לכך, עליה לשקול באם העובדות מצדיקות התקפה על האו"ם.
אם האו"ם, האמור לייצג צד אובייקטיבי, חוטא לשליחותו, ראוי שייחשף לאור הצדק – ואין מתאים לעשות זאת יותר מהצד הנפגע בשל מדיניות האפלייה שלו..
טרור צה"לי.
יש טרור מיוחד בשורות צה"ל – והוא אינו מופנה כלפי האויב אלא כלפי המשרתים בו. מדובר בטרור רעיוני שמאלני, המאיים על כל אחד מלוחמי צה"ל ומתווה את דרכו בקרב; האידיאולוגיה השמאלנית שחדרה לצה"ל מתבטאת בשיקולים שלוקחים בחשבון מפקדי צה"ל לפני תכניות הפעולה שהם מבצעים בקרב. אך אין זה נכון שמפקדים אלה – שמגלים לרוב רוח קרב עזה ואומץ רב בעימותים נגד האויב – באמת משוכנעים ששיקולי השמאל הם השיקולים הקרביים הנכונים. סביר הרבה יותר שהם לוקחים בחשבון את "השיקול הפוליטי" כרלוונטי מכיוון שלולא זאת תיפגע הקריירה שלהם.
היום, כשהמפקד או החייל הצה"לי העכשווי צריכים להתמודד אל מול האויב, אין הם חושבים במונחים של נצחון או אף שמירת חיים אלא על ביצועו של מהלך שבשום אופן לא יעורר ביקורת שלילית מבחינת מפקדיהם. מה שהם דואגים לו איננו הצלחתה האובייקטיבית של המשימה, אלא הצלחתה הפוליטית. יש יותר מסבירות גבוהה ששיקוליו של הלוחם לוקחים בחשבון את הטענות שעלולות להיות מופנות כלפיו מן השמאל לא פחות – ואולי יותר – מאשר מידת עוצמת האש שהאויב עלול לכוון נגדו.
אם דאגתו של הלוחם בקרב מתמקדת יותר במעמדו הפיקודי מאשר בצורך לחיסול האויב, משמעו של דבר הוא שמה שמניע אותו הוא פחד ולא – כפי שראוי - אומץ.
הבדל, משמעות והשלכות.
כשנרצחה קשישה בדימונה על ידי שליחי האויב חגגו המונים ברחובות עזה והתקשורת הפלשתינית קשרה כתרים לראשם של ה"שאהידים" החדשים על הצלחתם בקטילת יהודי נוסף.
לעומת זאת, כשבכיר החיזבאללה עימאד מורנייה, רוצח מבוקש ואחראי לקטילתם של חפים מפשע רבים, חוסל בדמשק, בחרה ישראל לא רק לנקוט בשתיקה רועמת ובהתנערות מכל אחריות למעשה, אלא גם לא הביעה עמדה כלשהי לחיוב או לשלילת המעשה.
להבדל ולניגוד התהומי בין שתי ההתייחסות יש משמעות עמוקה, שאיננה טקטית-איסטרטגית בלבד, אלא עדות לגבי ההבדל בין ערכי היסוד של התרבויות המעורבות; הבדל זה מצביע על הדבר שנחשב בכל אחת מתרבויות אלה כעילה לגאווה או לבושה: בזמן שרצח מתועב של עוברת אורח מקרית נחשב בעיני הפלשתינאי למעשה גבורה, המהווה נושא לגאווה, נחשב בחברה הישראלית לפעולה בעלת ערך חיובי רק חיסולו של רוצח מועד.
רק חבל הדבר שממשלת ישראל, כנראה מתוך זהירות פוליטית, בחרה שלא להשמיע אפילו קול אוהד קל ביותר לפעולה, שללא ספק היה בה הרבה מן הצדק. זהירות מופלגת כזו מצדו של הממשל המקומי רק מעידה על הפער שיש בין המאיישים את מוסדותיו לבין ערכי היסוד של העם היהודי והרגשות הציבוריים שקיימים בישראל.
אוהד קמין