317
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 589
תגובות לאירועי היום אייר תשס"ז
הפגיעה הקשה ביותר.
מדי יום נוחת טיל נוסף בשדרות ומביא עימו, דרך קבע, גם אם אין הוא יוצר נזקים בקנין או בנפש, פגיעות נפשיות לכלל תושבי העיר. אך הפגיעה שהיא, אולי, הקשה ביותר שלה גורמים טילי הטרוריסטים, היא בתחושת הבטחון הקיומי של אזרחי המדינה כולה, החשים מופקרים על ידי מערכת הבטחון. למה מחכים? לרשיון פעולה מקונדוליסה?
כלים מוסריים שלובים?
צ'אווז, העומד בראש ונצואלה, עוסק בהלאמה מקומית של נכסים אמריקניים. לא נראה שהממשל האמריקני פועל בצורה משמעותית בנושא ואין אנו שומעים אף על הצהרות הנוגעות לשוד אלים זה.
שתיקתו של הממשל לגבי הדבר יותר ממזכירה את אי האיכפתיות שמפגין הממשל בישראל כלפי נזקים שנגרמים לאזרחי ישראל כתוצאה מהתוקפנות הפלשתינית.
ביסוד שני המקרים עקרון אחד: התנערותו של ממשל מחובתו להגן על עניניו של אזרחיו.
ונשאלת השאלה: האם העובדה שאותה הפקרות תופשת מקום בישראל ובארה"ב כאחד היא ביטוי של היות שתי המדינות משפיעות זו על זו מוסרית ככלים שלובים – ואם יש השפעה כזו, מי מביניהן משפיעה על מי?
הרוצח עדיין חופשי.
מעבר למחדלי הניהול שנתגלו בעת המלחמה מצד ממשלת ישראל, שומה עלינו לזכור שביסודו של דבר מי שפגע בחיילי צה"ל ובאזרחי ישראל במלחמה בגבול הצפון הוא האויב הערבי. העומד בראש נותני ההוראות להתקיף את ישראל אינו אלא הרוצח נסראללה, אשר פעולת הפשע שלו כמעט ונעלמה בלהט הויכוח המקומי על המחדלניקים.
העובדה שהרוצח עדיין חופשי, ביחד עם העובדה שנראה כי אין הוא חושש לכך שמישהו ישים עליו יד היא, אולי, המחדל הגדול ביותר של ההנהגה הישראלית. לא מדובר רק במחדל של ביצוע טכני, אלא במחדל דיפלומטי, אשר מביא לכך שאף גורמים כמו האו"ם, המוצהרים כנייטרליים, אינם מגלים, בשום צורה, התייחסות שלילית לפשעיו.
וכך, האשם ביוזמת המתקפה נגד ישראל ממשיך, תוך כדי החזקתו בחיילי צה"ל שאותם שבה באופן פושע, לעסוק בהתחזקות לקראת מה שנראה כשלב הבא של המלחמה – וזאת מבלי שישראל דאגה להתייחס לכך במסגרת ההסכם על הפסקת האש.
כמו שיקאגו?
במלים "נהריה, כמו שיקאגו..." פתח חיים יבין, המגיש ה"ממלכתי" בטלויזיה, סקירה בנושא האלימות הגואה בעיר נהריה. אין ספק שפתיחה זו, שיבין דלה מאוצר הדימויים האישי שלו, יש בה כדי לבסס תביעת דיבה חריפה אם תגיע לאזני ראש עיריית העיר האמריקנית, אך מה שיותר מכך, דרך הדימוי האנכרוניסטי, ששרשיו בתפישה עתיקה של המתרחש באמריקה, הדגים המגיש, האמור לבטא אובייקטיביות, את אי ההבנה השוררת בתקשורת הישראלית לגבי ההבדל בין מסר רגשני לידע עובדתי.
השוואתה של נהריה לשיקאגו, אף לצורך הקישוט, איננה דבר שראוי לעשותו מעל גבי המרקע, אך בתקשורת הישראלית, כמו במוזיאון המודרני שבו "אמנות זה כל מה שתלוי על הקיר", נהוג להניח שאמת זה "כל מה שנאמר על ידי אמצעי התקשורת"...
אוהד קמין