310
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 598
תגובות לאירועי היום ניסן תשס"ז
בענין הירשזון.
בשלב זה איננו יודעים אם אכן אשם הירשזון בדברים שלגביהם הוא נחקר במשטרה. אך יש בדרך התנהלות הפרשה משום ריח מוזר, שכן נראה שהאיש אינו מודע כלל למשמעות שיש בציבור לעצם העובדה ששר האוצר נחקר לגבי אי סדרים כספיים.
עובדה זו, עבור רבים מאזרחי המדינה – ובמיוחד הותיקים שבהם – מעידה יותר מחקירות רבות אחרות על קיומה של שחיתות יסודית ביותר במבנה המשטר הישראלי. בזמן שהעמדת נשיא המדינה למשפט בעוון אונס יש בה אמנם משום בושה לאומית, אך מדובר בעיקר במכה סמלית מכיוון שמדובר בתפקיד שהוא ייצוגי – מייצג הירשזון בתפקידו את חוט השדרה הקיומי של המדינה בהיותו מחזיק בתפקיד היסוד המעשי-כלכלי שלה.
במובן זה מהווה שר האוצר את אחד מהארזים שעליהם מבוססת המדינה – ושלגביהם נאמר "אם בארזים וגו'", שמשמעותו שלגבי חלק גדול מהציבור מהווים, ביחס לממונים על האוצר, רבים אחרים משרי הממשלה לא יותר מאשר אזובי קיר...
ולכן, בקול רם יותר מכל קול אחר, זועקת, בימים אלה, השתיקה בענינו של הירשזון.
גבולות סמכות בית הדין.
בית המשפט הותיר את הרשעתו של רמון על כנה, אך הודיע שאין בהרשעה משום קלון. עד כדי כך מאמינה מערכת המשפט בכוח ההשפעה שיש לפסיקותיה – שהיא סוברת שיכול הציבור להאמין במעשהו של רמון ולא לראות בכך משום קלון רק משום שהוחלט כך על ידי בית המשפט. אך יש גבול לסמכותו של בית המשפט כשמדובר בנפש האדם – וזה אינו מאפשר לו לנתק בין הכרת הציבור בעובדת פשיעה לבין תחושתו לגבי הפושע.
כך גם בדיוק חש הציבור כלפי פוליטיקאים מושחתים המצליחים להתחמק מעונש ראוי: בית המשפט יכול לשמור אותם מחוץ לכתלי בית הכלא, אך אינו יכול לגרום לציבור לחוש כבוד כלפיהם. וקל וחומר לגבי מי שאחראי לגירוש מתיישבים מבתיהם, להכאה ולפציעה קשה של מפגינים: בכל אלה יכול בית המשפט להגן על פקידי המדינה מפני זעמו של הציבור, אך הוא מוגבל בכוחו לגרום לו לחוש אהדה כלפי מי שפוגע בו.
המקור והחיקוי.
בהקשר פינויים של העולים לחומש על ידי המשטרה, הוזכר כי אורית סטרוק, יו"ר האגודה לזכויות האדם ביש"ע, היא "אימת המשטרה" בשל פעילותה הנמרצת נגד שוטרים אלימים. באותו הקשר הוזכר באחת מתכניות הרדיו כי מה שגב' סטרוק עשתה הוא חיקוי שיטת הפעולה של השמאל.
אין זו הפעם היחידה שפעולה למען זכויות האדם נחשבת לערך שמאלני ומי שפועל במסגרת רעיון ההגנה על זכויות האדם נחשב, על כן, כמי שנוטל ערך זה מן השמאל. לכן, במיוחד כשמדובר בעימות הישראלי, יש להדגיש כי השמאל, במיוחד בשירות המדינה, הוא הפוגע הראשי בזכויות האדם של אזרחי ישראל, החל מהפגיעה בזכויות הקנין שלהם דרך מיסויים הלא צודק, המשך במגוון חוקים אחרים המאפשרים פגיעה בזכויותיהם לתנועה ופעולה - וכלה בפגיעות המבוצעות בהם מצד המדינה, המגרשת אותם מבתיהם ואף מפקירה אותם לאש אוייב, דבר המהווה סיכון זכותם האנושית היסודית לחיים.
ועל כל אלה אין גם לשכוח שהמקור האמיתי להגנת זכויות האדם הוא המסורת היהודית.
אוהד קמין