250
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 569
תגובות לאירועי היום אייר תשס"ו
הזילות על ראש המגרש.
דן חלוץ, הרמטכ"ל, מצא לנכון, קרוב ליום הזכרון לשואה, להתריע על מה שהגדיר כ"זילות השואה"; הוא כיוון את דבריו לתלונות נגד צה"ל בנוסח "לא נשכח ולא נסלח", אשר בהן השתמש הציבור בעת הגירוש מגוש קטיף.
ראשית, אין כמו זה כדי להראות כי על ראש המגרש בוער הכובע – כי, קשוח ככל שיהיה מבחינה חיילית, אין הרמטכ"ל חסין נפשית מפני האשמותיהם של מגורשי הגוש.
שנית, משבוצע פשע חמור זה אין שום מקום להשוותו לפשע שביצעו הנאצים, כי יש לו כבר מקום ומעמד משל עצמו בהסטוריה הכואבת של עם ישראל. כדאי שכל מי שביצע אותו יידע שהטובים והשפויים יזכרוהו לעולם ולא ישכחו אותו - בזכות עצמו ולא בגלל פשעיהם של אחרים.
לא מקרי.
רן, חייל צה"ל שנהרג מפיגוע חבלני בעת שניגן בפסנתר במועדון על הטיילת בתל-אביב, זכה למקום של כבוד בתחנת גלי צה"ל בערב יום הזכרון לחללי צה"ל. התכנית בשם "צעיר לנצח" הוקדשה להורים המספרים על ילדיהם שיצאו למקומות בילוי ולא חזרו.
מותו של רן בפיגוע חבלני בטיילת בתל-אביב היה טראגי - ומקרי. השידור – לא.
ביום הזכרון האחרון נעשה מאמץ גדול כדי לטשטש את תרומתם המשמעותית של גיבורי צה"ל לחוסנה הרוחני של האומה. בהנחה הלא-מוצהרת אך הידועה לכל, גיבור הוא מי שבחר לבצע מאמץ מיוחד, תוך נטילת סיכון מיוחד – ואלה אינם מקריים.
הגיבוריות היא ברורה, חדה ותכליתית. גיבורים נעשים כאלה מתוך בחירתם המודעת ולא מתוך מקריות. זה שמעלה על נס את המקריות פועל נגד מושג הגבורה האמיתית. זה שהדבר נעשה בתחנת שידור צבאית ביום הזכרון לחללי צה"ל אינו יכול להיות מקרי.
לחיצת-יד חובה.
לפשע צו גיוס החובה,המרעיל את בארותיו של המוסר הישראלי מאז שנברא על ידי בן גוריון, נוספה כנראה גם החובה ללחוץ את היד. זה מה שקרה לסמל חננאל דיין, מפקדו של טנק לוחם, שהודח מתפקידו מיד אחרי יום העצמאות בשל כך שסירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל בטכס. הסירוב שלו נבע מכך שזה האחרון עמד בראש פעולת גירוש משפחתו של החייל מביתם בגוש קטיף. גירוש זה גם היה, כנראה, הסיבה למותו של סבו של החייל זמן קצר לפני האירוע.
וזה מעניין אם יש קשר בין כפיית לחיצת היד על החייל לבין לחיצת היד שנכפתה על יצחק רבין במדשאת הבית הלבן, ביום חתימת חוזה השלום שהופר?
בענין הכפיה הכפייתית.
לאחר שברור שמסורת הכפיה המחייבת אכלה כל חלקה טובה בישראל ויש בינינו אף כאלה החושבים לחייב כל תלמיד לבקר באושוויץ כחלק מחובות חינוכו הלאומי, ולאחר שמחייבים חייל אף ללחוץ את ידו של מי שהוא בז לו, נסב את תשומת הכופים הכפייתיים לשאלה העקרונית שתצוץ בכל פעם שתיכפה "חובה לאומית" כלשהי על אזרח ישראלי:
אם מדובר במילויו של צו כפייתי, איך נדע באם האיש שעושה זאת מאמין באמת בדבר שבו הוא עושה, או אינו אלא עושה את מעשהו כעבד נרצע?
אוהד קמין