240
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 545
תגובות לאירועי היום אדר תשס"ו
ארץ אי הבחירה.
הטרגדיה של אזרח מדינת ישראל מתבטאת בכך שהוא אינו מבחין בין ימינו לשמאלו: הסוציאליזם הריכוזי נטוע כה עמוק בעורקיו הרעיוניים, עד שאין הוא מזהה את העובדה הכואבת: שגם בישראל הלא-שמאלנית לא היה אף פעם ימין, וזו הסיבה לכך שגם אם הדתי-לאומי רוצה להתנגד לשמאל, הוא לא מזהה את החיה עד שהוא מתבונן במראה – ואז, כפי שמוכח בישראל פעם אחר פעם – זה כבר מאוחר מדי.
ככה זה בארץ הבחירה, שבה לממשל יש שתי ידיים שמאלניות – ואחת מהן היא זו היושבת באופוזיציה. אין בישראל של היום מתנגד פוליטי עקרוני לעריצות השמאל; גם כשמקלפים את השכבה החיצונית של הדתי לאומי, המתנגד למדיניות החוץ של השמאל, מוצאים עדיין מתחת לפני השטח שלו את העריץ, המסכים עם מדיניות הפנים הכפייתית, מיסודה של מפא"י. מבלי דעת, מוכן גם התינוק השמאלני הזה להצטרף לדגל המנוגד לצדק, לאנושיות, וליהודיות ולפגוע באמצעות כפיה חוקית בחופש הבחירה של הישראלי.
מי שולט בישראל?
בדיחה רצינית מספרת על שלושה שקרים שנפוצים בציבור לגבי מדינת ישראל: שהיא חפשית, שהיא יהודית – ושהליכוד הגיע בה לשלטון.
ימיו של החלק השלישי של הבדיחה ארוכים כימי הפוליטיקה הישראלית מאז בגין; בעלותו לשלטון, הוא הותיר את מרכזי הכוח בשליטת השמאל, ובכך ביסס את האמירה שרבים – במיוחד ותיקי מחתרות האצ"ל והלח"י - משמיעים עד היום: הימין אינו יודע איך לשלוט.
מכך משתמע ההיפך: שהשמאל תמיד ידע איך לשלוט.
מה שבטוח הוא שבבחירות שעברו, שבהן בחר העם בשליטת הליכוד, הוא קיבל ממשלה שמאלנית, מדיניות שמאלנית ואת יישומם של ערכים שמאלניים מסורתיים.
אם מישהו הסיק מכך שגם כשהימין נבחר השמאל שולט בישראל, ניתן להבין אותו.
לא גזענות – רציונליות.
"שנאת ערבים" – כך מכנה אברי גלעד בתכניתו ב"גלי צה"ל" את אחת הנטיות המובהקות שהוא מזהה בין נטיות לבו של הציבור הישראלי. כל לב מזדעזע ממה שנראה כמו גזענות ישראלית, והמושג "גזענות" מועלה תדיר לתקשורת, בכל פעם שמתגלית דחיה כלשהי של הציבור היהודי כלפי ערבים.
אך לא כל דחיה היא גזענית; גזענית תהיה דחיה על יסוד גזעי ולא על יסוד חשש מאלימות.
דחיה מסוג כזה, אם, כאמור, איננה מבוססת על גורמים גזעיים, איננה גזענות: פחד מערבים – או אף שנאה כלפיהם - אינם גזענות אם יש לשנאה ולפחד סיבות שאינן נובעות מיחס כלשהו לגזע הערבי.
ויתרה מזו: אם הערבי מהווה, בהקשר מסויים, אוייב מסוכן ופעמים רבות אף אחראי לגרימת סבל, נזק ואבדן קשים, הפחד ממנו ושנאתו אינם אלא ביטוי לרציונליות.
והאם יכול מישהו להתעלם מכך שבישראל יכול אדם לחוש פחד מערבי שמאיים על חייו?
במציאות שבה תובעות העובדות מצב רגשי של פחד, הצגת פחד כזה כגזענות משמעה שקר והסחת דעת מהאמת.
אלה מסתכמים בסכנה מוחשית, ברורה ומיידית.
אוהד קמין