92

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 663

תגובות לאירועי היום תשרי תשס"ד

מה הם עשו שם?

כשמתפוגגים הדי התדהמה, הכאב והבלבול מאירוע הפיגוע נגד האמריקנים בעזה, כדאי שנשאל: מה הם עשו שם?

מה חיפשה שיירה דיפלומטית אמריקנית באיזור השליטה הישראלי?

על רקע התדהמה המובעת על ידי הצדדים, התירוצים הקלושים (ולדעתי המגוחכים) שנשמעו על "מסירת מלגות"(?) ו"החלפת ערכים אקדמאיים"(?) רק מדגישים שתי עובדות שאני, כאזרח ישראלי, חש מוטרד ואף נרגז לגביהן: האחת, שמסעות מסוג זה הם, בודאי, ענין של שגרה – והשניה, שבשטחי הרשות הפלשתינאית יש לאמריקנים סוג של חסינות שאין לישראלים. אחרת, מה התדהמה הרבה שהביעו כל הצדדים – כולל האירופאים - מההתקפה?

אז אני עדיין רוצה לדעת מה בדיוק הם עשו שם?

הפקת לקחים.

דוד סולומונוב, חייל צה"ל בגדוד 13 של גולני, נרצח על ידי החיזבללה. מותו עבר ללא תגובה, מדינית או צבאית, מצד ישראל - כנראה כי ישראל נמצאת בעיצומו של מו"מ עם ראש הרוצחים. אך מי שקפץ (כרגיל) לנצל את הענין לתועלתו, היא התקשורת השמאלנית. בכל פעם ששמו של הנרצח הוזכר בחדשות הרדיו או הטלויזיה הוזכרו גם שתי עובדות: א. ששימש כצלף. ב. שהתנדב להחליף את חברו, כדי שזה יוכל להתפלל. העובדה הראשונה באה להצדיק, כביכול את רציחתו ובכך לסייע להמשך המו"מים עם הרוצחים באשר הם. השניה, להמשיך לשמור על אש קטנה את המיקוד הרגשי נגד חובשי הכיפות ושומרי המצוות באשר הם.

בהקשר אחרון זה, אני מזמין את המאזינים והצופים לתקשורת הישראלית לספור כמה פעמים בשבוע (אם לא ביום) מופנית אצבע מאשימה נגד חובשי כיפות – ומאידך, כמה פעמים נמנעים התקשורתנים של ישראל מלהזכיר את מעורבותם של בני המיעוטים או של הלא-יהודיים שבינינו בפשעי האלימות במשפחה ו/או מקרי הפשע הכללי המתרחשים במדינתנו.

על תחרות, הישגים ואופני המאבק בישראל.

עם הגעתו של המו"מ הדרמטי עם נסראללה לשלביו ה"סופיים-סופיים", יש לעמוד על כך שבפעולתה זו של ממשלת ישראל היא השיגה לנסראללה הכרה ומעמד בינלאומיים. יהיה אשר יהיה מה שנרוויח מכך כעת, אנחנו נפסיד כפליים ממנו בשלב הבא; כפי שממשלת ישראל של היום מוצאת עצמה חסרת אונים לגמרי כלפי יאסר ערפאת ואחמד יאסין, שהיא היא זו שחימשה פיזית ורוחנית, היא תעמוד בעתיד גם מול הגולם שהיא יוצרת כעת, נסראללה.

אין ספק שבעקבות דרך ניהול המו"מ הנוכחי רכש לעצמו השייך הנדון מהלכים ומעמד בדיפלומטיה האירופאית (ראה ערך גרמניה המעורבת) – אך כל אלה, יש להזכיר, הם כאין וכאפס לעומת הסכנה שטמונה ברודן הדרומי, שליט מצרים. כי אל לנו לשכוח שבין מנהיגי הערבים, שכל אחד מהם רוצה לראות עצמו כבעל ההשפעה העיקרית בעולם הערבי, מתנהלת תחרות מתמדת על כוח גברא, שהמבחן העיקרי בה הוא מידת ההצקה ליהודים ולישראל. הסכנה ממובארק נובעת בדיוק מכך שבאין לו קלפים למשחק זה, שבו הפגינו יאסין, ערפאת ועכשיו גם נסראללה זדוניות וירטואוזית, הוא עלול, ביאושו, לשלוף את קלף המלחמה.

התמימים בינינו – וזה כולל את אנשי מחלקת המדינה האמריקנית - סוברים שאנשים כמו מובארק קשורים עד כדי כך במחוייבויות שניתן למנוע מהם מעורבות במלחמה נגד ישראל. הם שוכחים שעד עתה הוכח כי כל מי שפעל נגד ישראל רק הרוויח מכך – וכשמדובר בארגון או אומה ערביים (שהם תמיד דיקטטוריים) זו גם הדרך היחידה להשגת בטחון מדיני פנימי; מנקודת מבטו של השליט הערבי, פעולה אנטי ישראלית כמוה כרכיבה על אופניים: אם אינך מפעיל את דוושותיה במרץ, אתה נופל.

אוהד קמין