84

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 737

תגובות לאירועי היום תמוז תשס"ג

שובה של המחלקה היהודית.

עם מאסרם של שני אנשי ה"ימין הקיצוני" אתמול ראוי לזכור את הדברים הבאים:

למדינה חפשית נאורה, המכבדת את זכויות האדם של אזרחיה, שתי סוכניות ממשל: משטרה, המגינה על זכויות אלה בהקשר של בטחון-פנים – וצבא, המגן על זכויות אלה בהקשר של בטחון חוץ. במדינת ישראל, הדיקטטורה המתוחכמת של העידן החדש, קיימת סוכנות המבטאת את השקפת הממשל לגבי מה שהוא רואה כאויבו העיקרי: המחלקה היהודית בשב"כ.

ליודעי דבר, פעילותה האנטי יהודית (ולכן הפרו-ערבית) של מחלקה זו תואמת את הורתה בעלת אותו השם, המחלקה היהודית של ההגנה, אשר עוד לפני קום המדינה היתה אחראית על הפעלת טירור כנגד חברי האצ"ל והלח"י. היא ממשיכה לעשות זאת גם כיום.

כחומר למחשבה, המקבילות מעניינות ביותר: המחלקה היהודית עוסקת, בימינו, בדיכוי מונע של ה"ימין הקיצוני" היהודי למען הענין האמריקני מאותן סיבות שבגללן עסקה המחלקה היהודית של ההגנה במאסר, הסגרה, עינוי ורצח פטריוטים יהודיים למען הענין הבריטי.

כך או כך, אין ספק שמבחינה פוליטית גדול הסיוע שמעניקה המחלקה היהודית של השב"כ לאויבי ישראל הנוצריים אף יותר מזה שהוענק למוסלמים בהסכמי אוסלו – מה שרומז לכך ששמה של המחלקה מגדיר, בעצם, את מה שהיא רואה כאוייב.

סמליות.

בשני ארונות הוחזרו לאיראן שתי התאומות הסיאמיות שנפטרו תוך כדי נסיון ההפרדה ביניהן.

באירן בכו ברחובות. "סמל לנחישות ומאבק" קראו לכך בתקשורת, כדי להסביר את ההתרגשות שאחזה בהומניסטים ברחבי העולם.

אנחנו נוסיף דיוק משלנו: "סמל לנחישות ומאבק למען הזכות לומר "אני".

רק לעתים רחוקות רואים אנו מקרה שממחיש בצורה ברורה כל כך את הסכנה שמוכן אדם לקחת על עצמו כדי לומר "אני".

ודווקא מכיוון שהגיבורות היו אירניות, יש בסיפור אנושי זה משום הדגשה סמלית מיוחדת על שאיפתו של היחיד החי במדינה קולקטיביסטית, שבה מוקרב היחיד למען הכלל, להיפרד מן ה"אנחנו" לטובת ה"אני".

חופש השיקור.

הבטחון העצמי של שקרני התקשורת הגיע לאחרונה לשיא בעקבות גדילה משמעותית של מאגר "דמויות הפקק" האלמוניות שבידיהם, כלומר דמויות בדויות שעליהן הם יכולים להטיל אחריות לכל אמירה שבדה דמיונם הקודח; "גורמים יודעי דבר" אלמוניים מביעים את דעתם באופן חפשי כבר מזה שנים מעל דפי העתון ו"חוגים מתנגדים או תומכים" תופשים כותרות ראשיות ויכולים כבר להיות אחראים עד כדי כל כסתוח על כל מה שנאמר בכל אתר ואתר של התקשורת.

לאחרונה נכנס גיבור חדש לתמונה – גיבור קולקטיבי: הרחוב בעזה.

"הרחוב בעזה זועם" מספרים לנו שקרנינו, או "הרחוב בעזה מצפה בדריכות להחלטת הממשלה בענין שחרור אסירים".

טיפוס מורכב, הרחוב הזה. מעניין איפה ניתן למצוא אותו...

כך או כך, היום, בשל המצאות מסוג זה, יכול השקרן המקצועי לבצע את כל עבודת העיתונות מהשולחן בבית (חוסך זמן, כסף ואמת). – ובידוע הוא שאם יש בידי אדם תעודת עיתונאי הוא חסין גם מכל תביעה להסגיר את שמו של ה"מקור הבכיר" או ה"גורם" - וקל וחומר את שמו הפרטי של ה"רחוב בעזה"...

אוהד קמין