79
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 774
תגובות לאירועי היום אייר תשס"ג
מסכנים.
אחד הלחצים החזקים ביותר המופעלים על ישראל מצד האומות הנוצריות הוא להקל את חנק האוכלוסיה המוסלמית.
אי אפשר שלא לחוש רחמים כשרואים אמהות, ילדים וזקנים, עומדים בתור, ביום שמש חם, ומצפים להיכנס לארץ היהודים, כשחיילים בודקים את תעודותיהם, מחפשים בכליהם. הם רעבים וצמאים. קשה להם בחום. מסכנים...
אך איש מהמסכנים הללו אינו צריך לפחוד כשהוא יוצא לרחובות עריו.
יהיה המצב בעזה, ג'נין, שכם או חברון גרוע ככל שיהיה, אם ערביה איננה צריכה לחשוש שם מכך שכדור של צלף ירסק את גולגלתו של תינוקה בזרועותיה, עת היא עומדת במרפסת ביתה – או מאבן שתמחץ את ראשו של ילדה בעת נסיעה במכונית – או ממטען שיקטע את רגליהם של צאצאיה עת הם נוסעים באוטובוס לבית הספר (לתשומת לב כל מי שילחץ את ידו של "מר" דחלאן, יוזם ה"מבצע" ההוא).
לאם ערביה, אב ערבי וילד ערבי החיים בשטחי הרשות הרצחנית, אין ממה לחשוש כשהם יושבים בבית קפה, עורכים קניות, או מטיילים לאור יום במרכז עריהם; יהיה מצבם קשה ככל שיהיה, הם לא ימצאו את משפחתם מפוזרת בין בתי חולים לבתי קברות בסופו של יום.
הלואי עלינו.
בדיחה מרה.
הרשלה חוזר הביתה ומוצא את אשתו בוכה כי אביה היכה אותה. הרשלה מוסיף לה סטירת-לחי. "למה?" בוכה האשה. "אני מלמד את אביך לקח" אומר הרשלה לאשתו: "מכיוון שהוא מכה את אשתי, אני מכה את בתו!"
עכשיו תשימו את היהודים במקום אשתו של הרשלה – ובמקומו של הרשלה ואביה את האמריקנים, האירופאים, הערבים, השמאלנים, ערפאת, אבו-מאזן ובעצם כל מי שתרצו. איכשהו, כשהם נלחמים זה בזה, תמיד יוצא שיהודים נפגעים.
המרחמים על אכזרים.
אחד ממאפייניהם המפלצתיים של אויבינו הוא היחס ההפוך שהם מציגים בין הצהרות למעשים: מחד הם מצהירים על אהבה, ידידות ושלום בין כל האנשים עלי אדמות – ומאידך הם פועלים בתוקפנות, איבה ושנאה גלויים.
את אהבתם הם שומרים לרוצחים, שלהם הם קוראים "לוחמי חופש". את שנאתם - לקרבנות.
הם מקלים בענשם של פושעים ומעלימים עין מכל מעשה חמס התומך ב"שלום" – אך הם נלחמים בנקמנות, בדקדוק ועד חרמה בכל מי שהם מגדירים כאוייב. פעמים רבות די, לצורך זה, באי הסכמה קלה.
אם נשפוט את אוהבי השלום לכאורה האלה על פי מעשיהם בפועל, לא נמצא בהם שלום ולא דרכי שלום, כי לאוהבי שלום לכאורה אלה אין מושג חיוור לגבי טבעו האמיתי של השלום ואיך הוא צריך להתבטא במציאות. דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד בסליחתם ונטירתם: מחד הם מוסרים סליחה ומחילה גורפים, מלאים ובלתי מבוקרים לכל רוצח אכזר המסובב בני אדם בכחש – ומאידך הם מקפידים על קוצו של יוד לגבי מי שהחליטו לגביו כי הוא אוייב האינטרסים שלהם – והם לעולם לא יסלחו לו על דבר.
כפי שהשמאל ימחל לכל אנטישמי על כל פגיעה, ייכנע לכל גחמה של מדינאי נוצרי ולא יתבע צדק במקרים ברורים של טבח, רצחנות וזוועה, אך, מאידך, לעולם לא יסלח או ימחל למכה אשתו או לחייל שנסחף, עקב צער ותסכול, לפגיעה ב"חפים מפשע", כך, ארה"ב, הדוחפת את ישראל לשחרר רוצחים כמחווה, לעולם לא תעשה מחווה מצידה לשחרר אסיר יהודי הנמק בכלאה מזה שמונה-עשרה שנה.