62
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 767
תגובות לאירועי היום טבת תשס"ג
הוא מהאו"ם
מהתנהגותו של היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין בפרשת מרזל ניתן ללמוד שעל פי השקפתו אין הוא תופש צד בסכסוך הישראלי ערבי. בישראל השמאלנית גישה זו היא צורה מקובלת של פרשנות לאובייקטיביות, המבטאת תפישה שעל פיה אובייקטיביות משמעה שאתה אינך שייך לצד מסויים של סכסוך – או, כפי שמציין הביטוי הנפוץ: "אני מהאו"ם".
אלא שרובינשטיין איננו מהאו"ם; הוא מייצג צד מסויים מאד של הסכסוך: את הצד של מדינת ישראל, האמורה לייצג את הצד היהודי בסכסוך – הצד שאליו משתייך מרזל, אשר כל פעולתו מעולם לא היתה אלא הגנה של יהודי על עצמו. מנקודת מבט זו, מייצג מרזל גם את הצדק האוניברסלי, השמור לזה שמגן על עצמו, בלי הבדל דת, גזע וגו' – ולכן, גם אם חפץ רובינשטיין לייצג את הצדק האובייקטיבי, הוא חייב לתמוך במרזל כנגד אויביו, שהם אויבינו.
ונסיים בציון העובדה שגם האו"ם של היום איננו "מהאו"ם", אלא תופש צד. ודיה לחכימא.
אנטישמיות לגיטימית...
עפ"י הסקרים והפרשנויות, מתחזקת "שינוי" ביחס ישר לחקירות השחיתות בליכוד, כי היא נתפשת בציבור כמגלמת יושר וטוהר מידות.
אלא שתדמית זו נקנתה באי-יושר; היא התבססה על האשמתם של חפים מפשע בשחיתות: החרדים.
כפי שארגונים אנטישמיים בנו תדמית של מגינים על החלשים על ידי הוקעתם את ה"חזקים" המתעללים בהם, קרי: העשירים, הנצלנים והקפיטליסטים, כלומר היהודים, ניצלה "שינוי" את שנאת הדתי שפיתח השמאל ומתוך כך רואים אותה הבוחרים כצחורה על רקע השחור שיצרה.
"שינוי" האנטישמית שחרתה על דגלה את השנאה לחרדים כנושא ראשי לטיפול, מהווה, למעשה, נייר זבובים - אבן שואבת לכל אלה שיצטרכו לתת בעתיד את הדין על בחירתם לתמוך בה; דין זה לא ייעשה לפני שופט בשר ודם אלא לפני המראה, בד' אמותיו של כל יחיד.
במוקדם או במאוחר, יצטרכו השותפים לאנטישמיות של "שינוי" לשאול את עצמם: "איך הסכמתי עם העקרון שכל אדם דתי חרדי – בלי שום קשר למינו, מוצאו, השקפותיו ודעותיו – אינו בר זכות לשותפות בממשל? ואין אדם שפוי הרוצה להציב את עצמו מול שאלות מסוג זה.
חוקה ואיטלולא
בנסיון לשבור מעט ימינה (אחרי מה שקרה לשמאל המטורף בצורת ביילין ודיין) מציגים לפנינו, בין היתר, את מצנע המדבר בתוקף על "כיסוח" הפלשתינאים. לא פחות מכך מנסה שרון להשיג רושם של דילול הצהרתו בדבר המדינה הפלשתינאית באמצעות ציון העובדה שהוא לא מחה על כך שאי הקמת מדינה פלשתינית נשאר במצע הליכוד.
ידיעה זו, שפורסמה באמצע השבוע האחרון בחדשות הרדיו, לוקה עקרונית באי ידיעת ו/או הבנת ההבדל בין מצע לחוקה. ההבדל בין חוקה למצע הוא ההבדל בין זהות למצב רוח: בזמן שמצע יכול לתאר פרטיו של מצב פוליטי מסויים, מציגה החוקה את עצם המהות, ששינויה משמעו חיסול המהות.
העקרון של "ארץ ישראל לעם ישראל" איננו חלק ממצע הליכוד אלא מחוקתו; חוקה מגדירה את עקרונות היסוד של מהות ופגיעה בסעיפיה היסודיים משמעה חיסול המהות. חוקת הליכוד – כמו כל חוקה - איננה ניתנת לשינוי בסעיפיה היסודיים והמשפט "שמירת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כזכות נצחית שאינה ניתנת לערעור" אינו ניתן להוצאה מהקשרו יותר משניתן לשמור על זהותו של אדם על ידי החלפת מוחו.
לפיכך, להציג תנועת ליכוד המסכימה לותר על חלק מארץ ישראל – וקל וחומר לטובת מדינה פלשתינית – משמעו להציג התאבדות תנועתית, בגידה רעיונית עצמית ואבדן זהות. זוהי משמעות ההבדל בין חוקה למצע.