הכשל הממוסד של השמאל

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 720

הכשל הממוסד של השמאל

מה שנחשף במלחמה על שכר המינימום

לעתים מתחולל בית הנבחרים הישראלי עימות החושף את העובדה הטראגית כל על אף מה שנראה כניגודים תהומיים בין המחנות הפוליטיים הנצים יש בכל זאת בסיס רעיוני משותף לכולם מתחת למחלוקות. יהיו רבים שיראו בעובדה זו דווקא משום דבר חיובי אך הסיבה לכנות מכנה משותף זה בשם טראגי היא שמה שכל חברי הפרלמנט הישראלי חולקים בו הוא זכותה של המדינה לשדוד את אזרחיה כדי לחלק את משאביהם מחדש ברוח הסוציאליזם.

בימים האחרונים התחוללה בכנסת מלחמת אזרחים מסביב להצעת החוק של הח"כ עמיר פרץ להעלות את שכר המינימום. סקירת עמדותיהם של הצדדים בעד ונגד ההצעה מראה עד כמה נגוע כל המנגנון הכלכלי-פוליטי של ישראל בחיידקי אי המוסריות הסוציאליסטית, אשר – שלא כפי שסובר חלק גדול מהציבור – הדביקה גם את נתניהו ושר האוצר שלו, הנחשבים לפרו-קפיטליסטיים. ענין זה התבטא בכך שאף כי הם גילו התנגדות להצעה, לא התבססה זו מבחינה עקרונית על נושאי מוסר אלא נדחקה לפינה טכנית של טיעונים פרגמטיים.

בדעותיו, עמדותיו ורעיונותיו של עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות ושר הבטחון לשעבר, מתבטא כל הכשל הרעיוני, ההגיוני והמוסרי של מחנה השמאל הישראלי; בעצם הרעיון של שכר המינימום קיימת באופן מובנה הרמאות הסוציאליסטית הקלאסית; חוק זה, המוצג כדרך מתקדמת להבטיח לחלשים אמצעי קיום מקדם את כל החברה אל סיפה של תהום, כי הוא מייצר ניגוד ענינים בין האזרחים. הוא עושה זאת בכך שאת התמיכה בחלשים הוא מטיל כחובה על ספר התקציב, מה שמשמעו שהוא מאפשר לבזוז את משאביהם של משלמי המסים באופן כפייתי, דוגמטי וללא אבחנה, כדי למסור אותם לידי אלה שמוגדרים על ידו כזכאים.

ביחד עם חוקים פוגעניים אחרים המכוונים, ברוח הצדק השמאלני, נגד ה"עשירים", אי מוסריות זו של חוק שכר המינימים, המהווה את הצדקתו של גזל, גרפה כמעט את כל אזרחי המדינה לתחתית שפלה של אמונה טפלה ביכולתם של קברניטי המשק לקבוע מי זכאי לקבל וממי ראוי לקחת, לעבוד את אליל השיעבוד הריכוזי של הכלכלה והנציח מצב קבע שבו רבים – וביניהם שומרי מצוות – מתפרנסים שלא בצדק. דבר זה מתבטא בשרירותיות ההחלטות שקובעות איך תחולק העוגה הכספית בין הגורמים השונים במשק בלי קשר לתרומתם המעשית ליצירתה.

ואין הוכחה חזקה יותר לעומק השליטה של חוסר המוסריות הממוסד הזה שאותו הנחיל השמאל למדינה מאז קומה, מאשר מה שנחשף במלחמה על שכר המינימום, שממנה ניתו היה להבין שבבסיס תפיסת הצדק המעוותת של כל מחנה ה"עבודה" הפוליטי מחזיק, למעשה, גם שר האוצר, אשר לכאורה מתנגד לו. זה גם מה שאיפשר לעמיר פרץ, בהתייחסותו הביקותית להתנגדותו של מר שטייניץ, שר האוצר, להעלאת שכר המינימום, להגיב על קביעותיו של שטייניץ, שלפיהן העלאת שכר המינימום תוביל לפיטורין של מקבלי המשכורות הנמוכות ולהוצאתם של מפעלים אל מחוץ לגבולות הארץ. עמיר רואה את נימוקיו של שטייניץ כבלתי משכנעים – ובצדק. אך אין זה בגלל שפרץ מבין בכלכלה יותר משטייניץ וגם לא מכיוון שנבואותיו של מר שטייניץ אינן עלולות להתקיים במציאות אלא מכיוון שמר שטייניץ מתייחס לבעייתיות שכר המינימום לא מבחינה עקרונית אלא פרגמטית: מדבריו של שר האוצר ניתן להבין כי התנגדותו לרעיון שכר המינימום איננה מבוססת על התנגדות מוסרית לרעיון של הבטחת הכנסה באמצעות גזל האזרח אלא על הנזקים שעלול הדבר להביא בעתיד למקבלי השכר ולכלכלת ישראל – מה שמוכיח כי גם שר האוצר מצדיק, עקרונית, את מחוייבותה של המדינה לספק את צרכיהם של נזקקים כמו כל סוציאליסט מן השורה.

ההסטוריה האישית של שר האוצר מייצגת את עומק ההשפעה של הסוציאליזם על השיטה הנהוגה בישראל; לפני שהגיע יובל שטייניץ אל תנועת ה"ליכוד" הוא היה איש שמאל, אך נראה שהתפכחותו מן השמאל התחוללה רק בתחום המדיני ולא בתחום הכלכלי. בגישתו הנוכחית של שטייניץ, שבמקצועו המקורי עסק בפילוסופיה, ניתן לראות יותר מקורטוב של המשנה הפילוסופית הסוציאליסטית, המניחה כי יש למדינה מחוייבות לדאוג לקיומם של אזרחי המדינה. כי גם כאשר דחה הוא את הרעיון להעלות את שכר המינימום התנגד רק למידת ההעלאה ולא לעקרון העומד ביסודה. בהקשר זה הציג גם פטרונו ומנהלו, ראש הממשלה נתניהו, עמדה דומה, אשר מביעה התנגדות פרגמטית להצעת החוק של פרץ בטענו כי "הצעות החוק האלה ייגרמו למעסיקים לפטר אלפי ישראלים ולהעסיק במקומם עובדים זרים שזורמים למדינה דרך הגבול עם מצרים". בכך, שוב, מציג גם נתניהו טיעון נכון מבחינה כלכלית, אך לא כזה שמתיר לממשל לפעול כדי להתערב בו.

רוב הציבור ומנהיגיו אינם יורדים להבנת שורש הבעיה של הכלכלה הריכוזית מלכתחילה: הכפיה. הם אינם מבינים כי שורשו של כל רוע כלכלי נמצא בכך שאין בני האדם פועלים כפי שראוי לאדם לפעול, כלומר באופן חופשי. בחברה מוסרית, שבה אסור לאדם או לקבוצה כלשהי לכפות את דעתם על בני אדם אחרים, רק חוקי הטבע, המציאות והחסד האנושי הפרטי יכולים לקבוע מי יקבל מה, מתי ועבור מה – ולא עריצות החוק, המשחיתה כל חלקה טובה או רצון טוב בין בני אדם.

מעניין כי באשר למניע המוביל את שר האוצר שטייניץ וראש הממשלה נתניהו אומר פרץ כי אין מדובר ברוע לב אלא בהבנת האינטרס הצר. "אנחנו יודעים איפה נמצאות מסיבות הקוקטייל. המסיבות הללו לא קורות אצל משתכרי המינימום. אנחנו יודעים למי יש השפעה על המשק, וזו הסיבה שנתניהו היה אביר ההפרטה. זו הסיבה שאוצרות המדינה ניתנו לאחים עופר." בדברים אחרונים אלה של פרץ ניתן לראות איך הוא יושב מול מסך הטלוויזיה כדי ללמוד את השיעור הסוציאליסטי העדכני של "שיטת השקשוקה" אשר הועבר לו על ידי כהני התקשורת הממלכתית – מה שמדגיש את היותה של התקשורת הממלכתית אחד מכליה השלובים הרבים של השיטה הממוסדת הכושלת של ישראל.

מעניין, בהקשר זה, לשים לב לכך שהמפלגות הדתיות תומכות אף הן בהעלאת שכר המינימום. אך הן אינן מתיימרות מזה זמן רב להצדיק (כמו הח"כ פרץ) את מקורות המימון של חוק מסוג זה. כך נוצרת ברית של תמיכה בחוק הכוללת את שרי העבודה, ש"ס והשר הרשקוביץ (הבית היהודי). כפי שדווח, נתקל האחרון באיומים פוליטיים מסביבתו של ראש הממשלה בניסיון להניאו מתמיכה בהעלאת שכר המינימום. אלה כללו פגיעה בתקציבי המשרד שבראשו הוא עומד, משרד המדע והטכנולוגיה, וכן בתקציבים המיועדים לגופים הקשורים לציונות הדתית. אם ניתן לסמוך על דיווחים אלה כעל עובדות נכונות, מראות הן שהפרגמטיזם הכאילו-קפיטליסטי של נתניהו ושות' (כאמונתו הטפלה של השמאל) למד אף הוא את נכלולי השיטה המפא"יניקית המסורתית, אשר ידעה לשלוט בישראל מאז הקמתה באמצעות שפת התקציבים, שהיא השוט שבאמצעותו מאלפים מנהיגי ישראל דרך קבע את החרדי לסור למשמעתם לפחות בתחום הקואליציה ההצבעתית...

נתונים נוספים