בוגדים מבית

בוגדים מבית

בדיוק כפי שאפשר לראות תפישות אפיסטמולוגיות כמו אלה של אפלטון ושל קאנט כתפישות אפיסטמולוגיות שמתקיפות את עצם האפיסטמולוגיה בכך שהן מערערות על עצם אפשרות הידיעה האנושית, ניתן לראות את האמונה הנוצרית כגישה דתית שיצאה להתקפה על האמונה הדתית הרציונלית ובכך על יסודה של כל הדת הלא מיסטית.

ההתקפה של הממשל האמריקני על הטראסטים הוא יישום של עיקרון האמונה כפי שהוא מבוטא בכלכלה. טראסט אינו אלא אמון, מושג שמתייחס לנושא הראשי, המחזיק יחדיו את היחסים בין מרכיבי הארגון יחדיו. למעשה, זהו ביטוי של מה שקיים במציאות הכלכלית, שאינו אלא בטחון של בני אדם בעבודתם של בני אדם אחרים, שבמקרה של המונופולים משמעו שגוף מסחרי כלשהו הצליח לקבל את אמון הציבור. ברור שבשוק לא כפייתי יכול גוף יצרני לגייס את אמון הציבור במוצריו רק אם שיכנע אותם שאלה טובים. במובן זה ניתן לראות את המדינה הריכוזית, הנלחמת נגד התלכידים הכלכליים הגדולים, כפועלת נגד עצם עקרון האמון בכלכלה.

בהקשר זה, ניתן לצרף לפעולה זו את כל הדרכים שבהם מוצגים החיים הכלכליים כפשיעה מתמדת של רדיפת בצע וניצול – והסוציאליזם הוא אחת מהדוגמאות הבולטות ביותר של גישה זו. בהתייחסות לשיתוף פעולה ניתן לראות את ההבדל בין המבינים כלכלה לאלה שאינם מבינים אותה: המבינים רואים את עקרון האמון, הנמצא ביסודו של שיתוף פעולה, כעקרון היסוד ביחסי האדם – ואילו הלא מבינים תופשים את הכלכלה כעולם שבו הפרת הסכמים היא העקרון השליט.

ממילא ניתן לראות את האחרונים כבוגדים מבית, אם לא בפועל אז בכוח, במיוחד כשהם מנהלים את הכלכלה. בהקשר של ממשל ריכוזי, הם פטורים מקבלת אמון הציבור שכן בהטילם עליו את חוקיהם אין הם זקוקים לנצחו באופן הנהוג בשוק החופשי, על ידי שכנוע.

נתונים נוספים