אלוהים כסימפוניית ההווייה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 873
אלוהים כסימפוניית ההווייה
אלוהים איננו מחוץ למציאות; הוא גם לא בתוכה: הוא המציאות עצמה. במובן מסוים, גם אמירה זו איננה שלמה כי יש בהצהרה על האלוהים כמציאות משום ביטוי חלקי שלו ולפיכך מוטעה כי הימצאותו של האלוהים, מקיפה ככל שתהיה, איננה אלא תנאי הווייתו.
אלוהים הוא כל מה שיש. זהו, עפ"י היהדות, האחד שאין יותר ממנו, כלומר: יחידה אחת המהווה את כל היש, יחידה שאין לה תוספת: אחד שאין לו שני. ויותר מכך שהוא קיים הכולל את הכל, הוא חי הכולל את כל החיים ויש בו את היופי הכולל את כל אפשרויות היופי והוא מהווה יסוד לכל יצירה גדולה.
מבחינה זו מהווה האלוהים לא רק את ביטויי האמנות בעולם אלא גם ביסוד העולם, כלומר את מכלול כל האפשרויות הצליליות הקיימות ביסודו של הקיום, המהוות גם את ביטויו של השכל הנאצל ביותר מבחינת שלמותו. במונחים מוסיקליים מהווה האלוהים את ההרמוניה המכסימלית המבוטאת במוסיקה בצורת הסימפוניה המושלמת, המטפיסית, המהווה את יסוד ההוויה.
אלוהים ו/או מושג האלוהים איננו פרט מציאות מסויים שיש ויכוח אודות קיומו אלא עובדת המציאות הראשית – המציאות עצמה – והאמונה בו, או, ליתר דיוק, ידיעתו, הבנתו ולמידתו, היא, למעשה, העיסוק בנקודת הייחוס הראשית של הקיום האנושי, בהקשר העובדתי המלא של הקיום בכלל.
במובן זה, אין הויכוח לגבי קיומו "אקדמי" או "אינטלקטואלי" אלא מציאותי, וקבלתו קובעת את מהות חייו של המקבל, בעיקר באמצעות העובדה שהיא עונה על אחת משתי אפשרויות היסוד המוצעות לגבי העולם: עולם מסודר, מערכת של עובדות מקושרות סיבתית והגיונית, וטוב הנובע ישירות מעובדת קיום כל צורות החיים על כל היבטיהם, צרכיהם, רצונותיהם ואפשרויות סיפוקם בכל הרמות.
האות למוסריות האצילית של האל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במעגליו החוקיים של היקום, היא שאנחנו צריכים להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם שבה זנחנו את הידע ו/או את היכולת ליהנות ממנו בסיבוב הראשון. במימד האלוהות לא קיימת שכחה או התרשלות כי כל הקיים בהווייתו הוא תמיד המירב והמיטב של אפשרויות הקיום.