להשתחרר מגבלי המסויים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 825
להשתחרר מכבלי המסוים
על מעמדן של תרבויות יוון וישראל
אין חולק כמעט על כך שתרבות יוון העתיקה היא הנמצאת ביסוד התרבות העולמית. תרבות העולם המודרני נשענת במידה רבה על תרבות הרנסנס וזו עומדת על גב התרבות הקלאסית, שהיא, באופן יסודי, תרבות יוון העתיקה.
רבים מערכי הפילוסופיה, המדע והאמנויות שתמכו את ההתפתחות של העולם המערבי בחמש מאות השנים האחרונות, מהווים היום את נכסי צאן הברזל של התרבות העולמית, אך האם הם ידועים לבני העם היווני?
זה בכלל לא בטוח. איש אינו מצפה מאזרחי יוון שייצרו בתרבותם היום את מה שהשיגו אבות אבותיהם ואיש אינו מחפש קשר בעל משמעות יצירתית בין אזרחי יוון של היום לאלה של העת העתיקה. אין קשר הכרחי בין הישגיהם של ענקי יוון בעת העתיקה ליכולתו של בן ארץ יוון של היום. למעשה, לגבי אנשים רבים, אין שום קשר בין אלה שמחזיקים היום בפרתנון לבין אלה שבנו אותו.
מה, אם בכלל, הקשר בין תרבות יוון לבין העם היווני? האם מדובר, אולי, בקשר של העברה, שבו, למשל, מסייעים בני יוון של היום בהנחלת מורשת אבותיהם לעולם? האם ניתן, אולי, ללמוד מבן העם היווני על תרומתה של תרבות יוון לעולמנו? על הגאונים פיתגורס, אריסטו וסופוקלס? בודאי שלא.
איש לא ידרוש מיושב קרנות, חייט או דייג יווניים להסביר את אמנותו של פידיאס; ברור שרבים מהיוונים אינם מסוגלים לצטט את הומירוס ויש מקום לפקפק אף ביכולתם של האינטלקטואלים, האמנים ואנשי המדינה היוונים של היום לדעת ולהבין את ענקי הרוח של יוון העתיקה. יוון, כמו עמים רבים אחרים בעולם ובמיוחד באירופה, נשענת על עברה המפואר. אך עבר זה אינו מבטא את רמתם של כל בני יוון, בעבר או בהווה, אלא של חלק קטן מהם; עבר מפואר זה הוא תוצר מאוחד של יצירת מספר קטן ביחס של בני אדם – של מאות ואולי אלפי גדולי רוח, שחיו ביוון העתיקה. הוא אפייני לפסק זמן היסטורי מסוים שבו הגיעה התרבות היוונית הקלאסית למיקוד אנושי מסוים במציאות, מיקוד אשר בא לידי ביטוי באותו שפע יצירה, המעשיר עד היום את האנושות כולה.
עושר זה נוצר על ידי מספר אנשים קטן ביחס, וסביר שרוב היוונים של תקופת הזוהר היוונית היו כאנשים הפשוטים של התרבויות האנושיות המתקדמות, מצוידים, ככל האדם, בשכל ישר ובנטיות טבעיות רגילות.
רוב בני האדם בחברה נתונה איננו מבטא את הישגי גדוליה. כדי לעמוד על טיבה ומהותה של חברה יש לגשת אל הישגיה הגדולים ביותר ולא אל פשוטי עמה, אל הגדולה ולא אל העוני, אל החכמה והמוסריות ולא אל הטיפשות וחוסר המוסריות. את הגדולה – גם אם ביסודה היא מאפיינת את הרוב - מבטא מיעוט.
מיעוט זה, של אנשי מעלה, הוא המבטא עבורנו את רוחה של תרבות נתונה יותר מרוב בניה, ובמיוחד יותר מאנשיה הנחותים או השליליים. בבחינתנו את הישגיה של תרבות אנו פונים אל יצרניה המוסריים, אל בוניה ולא אל מהרסיה.
בבואנו לשפוט את האדם האיטלקי אנו מעדיפים את מיכלאנג'לו על טורקוומדה ואת ורדי על מוסוליני. בבואנו לשפוט את הישגיה של גרמניה אנו רואים את בטהובן וגיתה כחשובים הרבה יותר מהיטלר. הצוררים, העריצים והמטורפים הם, כמוץ פורח, חסרי משמעות לחיים. האמנים, אנשי המדע והמנהיגים הרוחניים, אשר מובילים לקדמה, לשגשוג ולאנושיות, הם המיעוט היחסי המהווה את רוחה של חברה נתונה – ואת עבודתם של אלה עלינו לקחת בחשבון כשאנו עוסקים בהערכת הקבוצה שהם מייצגים.
בשיפוט שאנו עורכים לגבי חברה נתונה אנו מעריכים את ההקשר המקיף, העקרוני, של תרומת תרבות או חברה זו לאנושות. במסגרת הערכה זו, המתבצעת במונחים של חיים אנושיים, של ערכי בנייה, יצירה ורווח, אין מקום למונחים מצומצמים, צרים וכבולים למסוים. במיוחד אין מקום להיתפסות לפעולות או יחידים אשר אינם תורמים לחיים או, אפילו, מנוגדים להם. אנשים גדולים שהם לכבודה של חברה הם כאלה שמעניקים עושר לכל בני האדם גם אם כל פעלם היה למען בני חברתם בלבד.
גדולי האנושות הצליחו לראות את הנצחי בזמני ואת האוניברסלי בעממי; הם הצליחו להתבונן בבני עמם, זמנם ומקומם – ובאמצעותם לראות את מה ששייך לכל האנשים, כל הזמנים וכל המקומות. זה מה שמסביר את ההכרה הכלל-אנושית במפעלם ואת ההערכה מעבר לזמן ולמקום שממנה יצירתם נהנית עד היום.
לצורך הערכת הגדולה אנו מתמקדים בייחודי ובחורג מן הזמן והמקום הרגילים והשגורים; מעשה מסוים, או אדם מסוים, ממוצע או שלילי, של חברה נתונה אינם אמת המידה לקביעת מהותה; מעשי היום יום של האדם הפשוט – או חטאיו של הפושע – אינם המעשים אשר על פיהם אנו קובעים את מהותה וערכה של חברתם, מאותה סיבה הגיונית שבגללה אנו איננו שופטים את ההוגה, הרופא או האמן עפ"י הרגלי היום-יום שלהם או כשלון מקומי זה או אחר שלהם, אלא על פי הצלחתם ויעילותם בביצוע משימת חייהם העיקרית.
מאותה סיבה אנו מבססים את שיפוטנו לגבי שיטה פילוסופית, גישה תרבותית או חברה אנושית על יצירתם של בני האדם המייצגים את ערכיה הגבוהים ביותר בצורה היעילה ביותר. בהתאמה לנאמר לעיל, חברה מתבטאת יותר בתועלת שמביאים לנו הישגי אנשיה היצרניים מאשר בחוסר התועלת של הולכי הבטל שבה או בנזק שמביאים לנו פושעיה.
בנוסף לכך, כשחברה מסוימת מתברכת ביצרנים גדולים, יוצר שיפוטה עפ"י הטוב והנאצל נופך חיובי גם לגבי אנשיה הפשוטים וגורם למבקר מן החוץ לראות גם אותם באור חיובי. כך, מרוויחים גם הדורות המאוחרים של חברה שתהילה שזורה בעברה מפעולתם של אבותיה. מעשית, יש ערך ממשי ביותר לאשראי התרבותי של חברה בעלת עבר מפואר – ולו רק מן ההכנסות שיש לאנשי ההווה שלה מפעילות המסחר, התיירות והמחקר המבוססת על ההתייחסות לעברם.
אך מול כל הדברים הללו, הבאים לידי ביטוי בתרבות כמו תרבות יוון, קיימת באנושות גם התייחסות שונה מכך באופן מובהק, התייחסות הנוקטת גישה של איפה ואיפה בצורה המעוררת שאלות רבות ומביכות: כפי שנאמר, אין כמעט חולק על גודל תרומתה של תרבות יוון לעולם. אך ישנה תרבות עתיקה אחרת, אשר קדמה לתרבות יוון, ואשר תרמה תרומה רבה לתרבויות העולם העתיק והחדש, ובכלל זה גם ליוון ולתרבות העולמית גם יחד, ואף על פי כן איננה זוכה לקבל מן העולם יחס דומה: זוהי תרבות היהדות.
כשמדובר ביהדות, אין עקרונות השיפוט שסקרנו לעיל מופעלים בד"כ; מה שנראה לרוב בני האדם הגיוני ופשוט כאשר הם שופטים את תרבות יוון, אינו נתפש ככזה על ידם כשהם שופטים את היהדות. דבר זה אפייני, למשל, לרוב אזרחי ישראל – ובמיוחד ללא-דתיים שביניהם - כאשר הם מתבקשים לגבש עמדה כלפי היהדות.
כדי להתנגד ליהדות ולשלול את תרומתה לתרבות, שומה על מבקריה, בניגוד לדרך שאליה התייחסנו לפני כן, להתעלם מהטוב ולהתמקד ברע. ליהדות מתנגדים רבים, וחלק מהם אף מבניה שלה. המשותף להם הוא שהם מתעלמים לחלוטין ובאופן מתמיד מהתרומה התרבותית העצומה שהעניקה היהדות לתרבות העולמית. מבחינת אויבי היהדות, אין היהדות אלא כוח מוסרי שלילי אשר לקח מן האנושות יותר משנתן לה.
לאחר ששיטות פילוסופיות מוטעות ומטעות שכנעו את העולם שהדת היא שלילית ביסודה, אחת הדרכים היעילות ביותר שבאמצעותן הוקעה היהדות הייתה הגדרתה כדת. העובדה שרוב המתנגדים ליהדות – וביניהם חלק מאזרחי ישראל – אינם רואים את היהדות כתרבות כלל, אלא כדת*, מאפשרת להם "להכניס אותה למגירה" מצומצמת ומגמתית, אחרי שהגדירו מגירה זו כמקום הימצאותן של כמה טעויות אנושיות שבעיקרן בלמו את ההתפתחות האנושית. תפישה זו אפשרה ומאפשרת גם היום, להתחמק מלבדוק את היהדות באופן אובייקטיבי כתרבות בעלת ערך אוניברסלי.
היהדות היא תרבות אנושית במובן המלא ביותר של המילה – תרבות הכוללת פילוסופיה, מדע ואמנות ברמתם הגבוהה ביותר – והיסטוריה ארוכה של פעולה רבת תרומה לאנושות. מחוץ לעובדה שלא ברור כלל אם יש יסוד לראיה הגורפת המסכמת את היהדות כ"דת", מבלי לברר מה משמעותו המדויקת של מושג זה, אין לערער על העובדות הבאות:
א. רבים מהיסודות הערכיים של התרבויות הקלאסיות מקורן ביהדות.
ב. ערכי יסוד חשובים רבים המבטאים את היקר והנאצל בעולם באים ממקור יהודי.
ג. היהדות שימשה במשך אלפי שנות קיומה זרז ומוביל של הקדמה האנושית.
ד. היהדות הקדימה בחלק גדול מהישגיה את התרבות היוונית-רומית.
עובדות אלה מונצחות ומתועדות בתנ"ך, בספרי היסטוריה, בעולם המדע והאמנות וברשימות מכובדות כמו זו של מקבלי פרסי נובל, שאחוז היהודים בהן הוא גדול בהרבה מהשיעור היחסי של מספר היהודים באוכלוסיית העולם.
מבחינה תרבותית, תרומת התרבות היהודית לעולם היא עצומה. ועם זאת, יש ליהדות אויבים רבים, מבית ומחוץ, אשר רואים אותה ומציגים אותה כרוע העולמי בהתגלמותו.
כשמדובר ביחס ליהדות, בניגוד ליחס לתרבות יוון, השיפוט האנושי מתהפך: במקום לשפוט את היהדות עפ"י תרומתה, ערכיה ויצירותיה, שופטים אותה עפ"י מחדליהם של חלק מבניה. בישראל מבוססים הרגשות האנטי-יהודיים על מיתוסים אנטישמיים במקורם אשר ממקדים את המתייחס על מגרעות אופי אישיות ומסוימות של אנשים קטנים ומסוימים, תוך כדי הצגת מקבץ מגרעות אלה כמאפייני היהדות.
ואין שקר גס יותר, עיוות גדול מזה והיפוך עובדות מחפיר יותר בהיסטוריה האנושית, מאשר להציג את היהדות, אשר הביאה לעולם ערכים חיוביים רבים כל כך, כתרבות חוטאת, המאיימת על הטוב שבו. מעמדה העגום של היהדות בעיני אויביה וחוסר ההערכה התרבותית, אשר היהדות זוכה לו בעולם, מהווה אי צדק בקנה מידה עצום. אי צדק זה גדול מכדי שיוכל להיתפס כמקרי. ובמיוחד על רקע הכבוד שחולקים אנשי העולם למורשת כמו זו של יוון, אשר גדוליה כבר אינם נמצאים עימנו.
המשמעות של התעלמות כה גדולה מהטוב הגלום ביהדות, של שקר כה בוטה, איננה יכולה להיות תוצר של מעלה אנושית – אך גם לא של חסרון פשוט כמו טעות, מחדל או מקריות. התעלמות מסוג זה משמעה חלק ממלחמה נגד היהדות; משחר קיומה עמדה היהדות במלחמות קיום אכזריות, ששיאן בעימות שבינה לבין התרבות הקלאסית, שנציגתה, רומא הקיסרית, שיגרה את בניה לגלות והחריבה את התרבות שהקימה בארץ ישראל.
נראה מההתנגדות הגדולה שיש כלפי התרבות היהודית כי המלחמה נגדה לא נסתיימה וכי יש כוח שמגמתו מנוגדת לקדמה האנושית, כפי שהוא מבוטא בפוטנציאל העצום שמכילה התרבות היהודית. אין ספק שתהיה מפלצת זו אשר תהיה, היא הציבה לה למשימה לשכנע את העולם, בניגוד לעובדות, כי היצרן הוא בעצם בוזז – כי אין ליהדות זכות יוצרים על תוצריה התרבותיים.
הדרך לעשות זאת היא להוקיע את היהדות כתרבות חסרת משמעות במקרה הטוב או כנוכלת המסוכנת לאנושות במקרה הגרוע. הדרך לביצוע דבר זה היא באמצעות המסוים, ואין מסוים מובהק יותר מהמיתוס האמנותי. באמצעות טכנולוגיה אמנותית משוכללת, הוצגה לאנושות דמות יהודית אשר חיברה בתודעת העולם את היהדות עם ערכים שפלים והביאה אפילו חלקים מבני העם היהודי עצמו לתפוש את היהודי כיצור נחות בעל ערכים שפלים. דמות מסוימת זו סייעה להסוות את תרומתה המתמדת של היהדות לתרבות האנושית – ולשדוד את משאביו של היצרן לטובת הבוזז האמיתי, ממציא השקר.
הדרך לשיפוט לא צודק של היהדות עוברת גם היא בתחום המסוים, כי משימת הרוע, בהקשר זה, היא להסיט את תשומת הלב של שופט היהדות מהטוב שבה; הסרת והורדת המודעות האנושית לערכים הגבוהים והכלליים, המופשטים והמקיפים בטבעם, אשר גדולי היהדות סיפקו ביצירתם המשותפת במשך אלפי שנים, צריכה להיעשות על ידי קשירת המודעות לערך שלילי מסוים – לפעולותיהם השליליות של אנשים נחותים, שבהם ובנזק שגרמו ניתן להשתמש ככבלים לרגלי ההשראה האנושית, כדי לא לאפשר לה להמריא.
תאוות בצע, הכינוי שנותנים רבים לשאיפה לרווח, היא דוגמה אחת למגרעות-חטאים שבהם מאשימים את היהדות. מעניין לשים לב שתכונה זו, אף אם היא איננה חיובית, איננה חטא. במקרה הגרוע ביותר זו טעות מחשבתית הנובעת מחומרנות וממחדל פסיכולוגי חומרני. אך במקרה הטוב – שהוא, כנראה, הנפוץ יותר – מדובר במנוע הקדמה. כל הישגיה החיוביים של תרבות האדם מבוססים על השאיפה לרווח; כשנמצאת זו ברשותו של יחיד יצרני ומוסרי היא מביאה לעולם, בדרכה, את כל השפע המועיל לאנושות.
המתנגדים ליהדות על יסוד היותה דת, עושים זאת משני טעמים ראשיים, המגדירים טווח: א. אם מדובר בחילוניים אתאיסטיים, מבוססת התנגדותם ליהדות על שלילה אוטומטית, שכן הם רואים את הדת כדבר שלילי באופן גורף. ב. אם מדובר בדתיים שאינם יהודים, הם מתנגדים ליהדות על יסוד היותה דת מנוגדת לשלהם, כפי שהמחזיקים ברעיון מסוים מתנגדים לבעלי רעיון מנוגד (אף כי התנגדות דתית, שהיא בד"כ מיסטית-קולקטיביסטית באפיה, מנוגדת באפיה להתנגדות אינטלקטואלית-רעיונית, שהיא שכלתנית-אינדבידואליסטית ביסודה).