חסידות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1015
חסידות
רגש ושכל ביהדות
פעמים רבות נחשבת בתרבותנו פעולה על פי רגש כיציאה נגד צו השכל. הדוגלים בגישה התומכת ברגשות כמדריכים לפעולה נכונה מציגים רבות את האדם כמיטלטל בין רגשותיו לבין שכלו, כשכל אחד מהם נוגד את עמיתו. אך האם קיים באמת במציאות ניגוד מסוג זה?
המסורת היהודית מדגישה שוב ושוב את היותה של מידת החסד אחד מהערכים היותר חיוביים המאפיינים את עם ישראל. למותר לציין כי צמיחתה של תנועה שלמה אשר נקראת "חסידות" מבטאת את המודעות הקיימת ביהדות לעובדה זו. בחיים הרגילים אנו רגילים לייחס את מידת החסד להתנהגותו של אדם נדיב, המעניק משלו לטובת בני אדם אחרים, אך עד כמה יכול להוות הרגש העומד ביסוד דבר זה מה שעושה את בעליו לחסיד באופן מלא? במלים אחרות: מהי, בעצם, המשמעות האובייקטיבית של מידת החסד?
לצורך נסיון קביעת דבר זה עלינו לשוב אל השורשים: אל הפעולות שעשו את אברהם אבינו, אבי אבות האומה היהודית, מבחינת המסורת, למייצג המובהק של מידה זו. לצורך זה אנו מניחים כי האמירה שמידת החסד מאפיינת אותו היא לא רק מבוססת מבחינה עובדתית בהיותה באה לידי ביטוי בפעולותיו – ובמיוחד באלה מהן שקשורות לנתינה – אלא גם מוצדקת. במובן אחרון זה הכוונה לכך שחסידותו של אברהם איננה מבטאת רק את מצבו הרגשי אלא גם את הערכתו ושיפוטו.
בפרשת "חיי שרה" הופכת מידת החסד לתכונה מרכזית שאותה מבקש אברהם אבינו בכלתו המיועדת של בנו, יצחק, מה שהופך אותה גם לאמת המידה שעל פיה מזוהה הכלה המתאימה של בנו כמתאימה ביותר להיות אמו של הדור הבא של שושלת האבות. מדבר זה אנו לומדים רבות על ההשקפה היהודית לגבי נושא העברת המידות מדור לדור. כשאברהם אבינו חפץ להבטיח כי כלת בנו תהיה ראויה לו הוא קובע את מידת החסד כאחד משני הערכים שלהם הוא מייחס חשיבות, שכן שני הדברים שאותם הוא מצווה את אליעזר לברר כדי לקבוע אם זו שלפניו מתאימה לשידוך הוא את מידת החסד שלה ואת מוצאה המשפחתי.
נראה כי ברבקה מצטלבים המוצא המשפחתי והמידה האישית כאילו היו שני אלה משום הרכבה של כלל ופרט המבטיחים את האיכות המבוקשת על ידי אברהם. בהקשר זה מעניין לשים לב לכך שאברהם, שהאלוהים דיבר עימו רבות לפני מהלכים רבים שעשה לפני כן, לא קיבל כל הנחיה מפורשת מצד האל לגבי הנושא המסוים שלפניו. מכך יכולים אנו ללמוד שהידע שבידי אבינו הקדמון היה כה גדול, שהוא יכול היה להרשות לעצמו להסתמך על הנתונים שאותם מסר לבדיקה בידי אליעזר כדי להבטיח דור עתידי נאות של צאצאים.
אך האם מידת החסד היא באמת כה חיובית ועקרונית, עד שניתן לבסס עליה השקעה כה חשובה לעתיד? הרי כעקרון, מידת החסד היא פעולת הענקת ערך כלשהו לפנים משורת הדין, כלומר שמקבל הערך לא הרוויח אותו בשכר תמורת עמלו. דבר זה מעלה שאלה לגבי מידת הצדק שיש בחסידות ולגבי היחס שיש ביהדות לחסד. הדבר דומה במידה רבה גם להתייחסות היהדות למידה אחרת, שמתבטאת ברגש: הרחמים.
בדומה לחסד, אין ספק שהרחמים מוערכים בחברת זמננו כחיוביים – ואנו יודעים אף על דת אחרת שהצהירה עליהם כעל עקרון יסוד שלה: הנצרות. בהשר זה, יש לזכור עובדה חשובה: שבזמן שהחסד הוא מידה מוסרית, הרחמים הם רגש. כשמנהל אברהם אבינו משא ומתן עם האל לגבי מספר הצדיקים שיצילו את סדום אין הוא מבטא את רגשותיו אלא את מחשבותיו. אלה, המתבטאים בטענתו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", מוצהרים בכך כשאיפה לשיפוט צודק ולא לפעולה על פי רחמים.
ביהדות החסד והרחמים משלימים זה את זה ואינם מנוגדים. לכן אין קיומו של רגש הרחמים נדחה והוא אף מעודד כביטוי לרגישות אנושית חיובית. מקובל במסורת היהודית שהיהודים הם "רחמנים בני רחמנים" כתיאור תכונות אישיותם, אך הדבר אינו זהה לחלוטין עם יכולת השיפוט השכלית, הנובעת אף היא מטבעו של אדם נאור. אדם כזה, השואף להיות מי שמעשיו חורגים אל מעבר שורת הדין, הוא החסיד.
חשיבותו של רגש הרחמים אמנם מודגשת ביהדות באופן מיוחד וגם זה, כמו במקרה של החסד, מעלה שאלות לגבי הצדק שיש בצורה זו של התייחסות למי שגורלו לא שפר עליו. במובן מסוים, נתפשים הרחמים ביהדות כמחייבים אף יותר מן החסד, שכן הם נכרכים, קודם כל, בתיאור מידותיו של האל. בהקשר זה, מודגשת יסודיותם של הרחמים בהופעתם הקבועה בתפילה, כמו במקרה של "אל מלא רחמים" וגם בתמלילי קודש, כמו קריאת האל בשם "הרחמן", המופיע בברכת המזון, שאותה נוהג המאמין לומר לעתים מזומנות.
לרגש הרחמים יש מעמד מיוחד במסורת היהודית, למשל בעובדה שהרחמים מוזכרים בתורה כאמת מידה הבוחנת את כשירותו של מנהיג; במסורת מצויין שמשה רבנו נבחר לתפקידו כמנהיג העם בשל הרחמים שגילה כלפי טלה שנזקק לעזרה בעדר הצאן שרעה במדבר. בלשון הגמרא: "אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם – חייך, אתה תרעה צאני." (שמות רבה).
ושוב, כמו במקרה של החסד, חוזרת גם לגבי הרחמים השאלה: מהו, אם בכלל, בסיס הצדק של העלאה על נס ערכים כמו חסד ורחמים? הרי גם הרחמים, כמו החסד, מייצגים צורת התייחסות כלפי מי שחלש ולפיכך, חיוביים ככל שיהיו, מה היסוד לראייתם כאבן יסוד לבחינת אופי או כמבחן לאיכות אנושית? התשובה לכך היא שמעצם עובדת הופעתם של החסד והרחמים בהקשרים כה משמעותיים, ניתן להסיק שההשקפה היהודית איננה מצטמצמת לראותם כרגשות בלבד אלא כביטויים של חוכמה נעלה. אף כי הדברים לא הוצהרו כך במפורש יכול החסיד להניח כי הוא מייצג בגישתו מסורת שגם כאשר יסודה הרגשי רחמים אין הוא מבטא כשל מחשבתי אלא החזקה בראיית צדק עמוקה.
במלים אחרות, ההשקפה היהודית מציגה את האדם האציל, האידיאלי, ככזה שבו חוברים מידות החסד ורגש הרחמים להבנת המציאות ולחוכמת חיים. לאור זה, אין היהדות מסכימה עם הרעיון הנפוץ בתרבות המערב שרואה את האדם כ"מתנדנד בין רגש לשכל". אצל גדולי היהדות הרגשות משרתים את תחושת הצדק ואת החשיבה. אצל אדם נעלה, בעל יכולת רוחנית גבוהה, הרגשות הם חלק ממערכת הידיעה. ככאלה אין הרגשות מנוגדים לשכל אלא להיפך: הם מהווים ביטוי לידיעה עמוקה מצד החווה אותם.
לפיכך, לרגשותיו של אדם חכם מעמד של אמינות המבוסס על היותם של רגשות אלה מבוססים על אמת. מכך אנו למדים שבמקרה של בני אדם שנמצאים ברמה גבוהה של ידיעה, תהיה הרגשתם כלפי העולם בעלת ערך חיובי – ובהקשר זה ניתן יהיה לראות את מה שהם מרגישים כיסוד נכון לפעולה. במובן זה מייצגים רגש הרחמים ומידת החסד, אצל בני אדם נבונים, תפישת הקשר מציאותי רחב ביותר.
מכיוון שצדק חייב להיות מבוסס על אמת, תהיה רק פעולה המבוססת על זיהוי נכון של המציאות צודקת. זהו המעמד של מידות כמו חסד ורחמים, כאשר הן קיימות ברשות בני אדם הניחנים בחוכמה. במקרה זה יש בהן השלמה בין רגשות עזים, הנובעים מחוכמה, לפעולות המבוססות עליהם. לכן יש לראות במידות החסד והרחמים ערך חיובי רק כאשר הן קיימות בצמוד ליכולת שכלית גדולה. ביהדות זהו הקשר המחבר בין אישים בעלי יכולת רוחנית גדולה כאברהם אבינו למשה רבנו, שבאישיותם מתממש הקשר שבין ידיעה לרגש לכדי פעולה מוסרית.
אברהם אבינו, האיכפתי כלפי גורל הצדיקים בסדום, קשור למגמה הכללית של המסורת היהודית, הרואה את תפקידו של העם היהודי כתיקונו של העולם כולו. זוהי, ביסודו של דבר, החסידות המהותית של היהדות כולה. מכאן שמידת החסד, כאשר איננה רגשנות טפשית, המוצאת מהקשר תבוני, אומרת ידיעה גבוהה ויכולת תפישה ישירה של הקשר מלא. רק חסידות מסוג זה היא חסידות אמיתית, המבטאת חוכמה ומסוגלת, על כן, לתמוך בעשיית חסד צודקת. מן הדרך שאליה מכוונת הבנה זו של מידות ורגשות ניתן ללמוד כי היהדות מכוונת את האדם למצב של מודעות למציאות בהיקף התואם את ההשקפה הרואה את המציאות כולה – ולא רק את העולם הזה - כתחום הפעולה האנושי. במובן זה מבטאת מידת החסד את היכולת האנושית לראות את העולם בהקשר מלא, רחב, כחלק מן התמונה הכוללת.
ראיית המציאות כולה בהקשר מלא פירושה שהאדם רואה את העולם הזה – עולם ה"חומר" – רק כחלק אחד מן התמונה הכוללת. תמונה כוללת זו, שמאחדת את סכום ההיבטים האפשריים במציאות, היא עולמו של האלוהים, שהעולם שבו אנו חיים מגלם היבט אחד שלו. מכך ניתן ללמוד שהעולם המתואר בתורה – העולם "הזה" - נתפש על ידי האבות וצאצאיהם – העם היהודי – כחלק מהמציאות שבה הם פועלים. זהו היסוד להצדקת פעולות החסידות וחיזוק מעמדו של רגש כמו הרחמים ככזה המבוסס על ידיעה.
על יסוד היחס בין עובדות העולם לעובדות המציאות ניתן להבין את ההבדל הגדול בין ההשקפה היהודית להשקפה החומרנית; התפישה היהודית, המבחינה ביחס שבין פעולות האדם בעולם הזה לבין תוצאותיהן והשפעותיהן גם בעולמות (מימדים) אחרים, מחנכת את בניה לראות מעבר לעובדות החומר המסוימות הגלויות, מעבר ל"כאן ועכשיו" החשופים לחושים. על יסוד ראיה כזו יכול היחיד היהודי – כמו האבות – לחוות איך פעולותיו בעולם הזה משתלמות גם בדורות הבאים, במציאות הכוללת ובהיבטים מיוחדים שלה כמו העולם הבא. בכך יכול היהודי, באמצעות מידותיו הרוחניות, הכוללות את הידע שלו, להזדהות מבחינה רגשית עם נקודת המבט האלוהית ולהיות שותפו בפעולת הבריאה, על כל המשתמע מכך, החל מתרומתו לטוב שבעולם באמצעות פעולותיו וכלה ברווחים השמורים לו כתוצאה מכך.
כך הופכת מוסריותו של היחיד היהודי לאבן היסוד של התעשרות ערכית עצומה: פעולת החסיד, שנראית לעיני מי שרואה רק את העולם הזה כאילו יש בה הפסד, איננה אלא השקעה לטווח ארוך, שמשמעותה שותפות עם בורא העולם. זהו מה שנמצא ביסוד החסד של אברהם, הפועל כתועמלן המפיץ את רעיון קיומו של האל באמצעות מעשי החסד שלו. ככזה, הוא מדגים בפעולותיו את ההגיון הפנימי של החסד האלוהי – ובכך הוא מוביל אחריו את היהדות כולה, העוסקת בהפצתם בפועל של אותם ערכים בעולם כולו.
הפצתם והפעלתם של ערכי החסידות בעולם הופכת את העם היהודי לשגריר פעיל של אלוהים בעולם, המדגים גם איך צריך האדם לפעול. בכך יש קודם כל משום הצגת פעולת בריאת העולם – במיוחד כשהיא נעשית על ידי אל טוב במטרה להיטיב - כחיובית וכמועילה לברואים כולם. שנית, היא מהווה הנחיה של האדם עצמו לחיים טובים ומאושרים בעולם הזה, תוך מתן האפשרות לצבירת נקודות זכות לעושר רב באמצעות פעולותיו.
למותר לציין שההסטוריה האנושית שזורה בגישות רעיוניות ושיטות דתיות שונות ומנוגדות ליהדות, שחלק מהן מציג את הבריאה והבורא כשליליים, חלק אחר מתכחש לקיומם וחלק נוסף דוחה באופן מלא את קיום האפשרות האנושית להשיג אושר. המסורת היהודית מציגה את בריאת העולם כמעשה חסד מצד הבורא – וגם ממליצה לאדם לפעול על יסוד חסד כדי להשיג את החיים הטובים ביותר.
באמירה "...עולם חסד ייבנה" משתמשים רבים כדי לבסס את החסד כיסוד מטפיסי, כשהכוונה לראיית בריאת העולם כולה כמעשה חסד מצד הבורא. דבר זה הוא פועל יוצא של העובדה שמדובר במעשה שבאמצעותו מרוויחים ברואי העולם ערכים רבים על יסוד של אשראי, כלומר עוד לפני שפעלו כדי להרוויח את המגיע להם בזכות. במובן זה מקדים החסד בעולם את הזכות הנקנית בצדק על ידי האדם לצורך קבלת הערכים שלהם הוא נצרך. מבחינה זו כל מעמד האדם בעולם הוא כזה של מקבל חסד, החל מהחסד שבעצם קיומו.
אך מכך שמעשהו של הבורא הוא מעשה של חסד ניתן להבין דבר חשוב נוסף: שמעשה של חסד הוא הדרך שבאמצעותה יכול אדם להגדיל את רווחיו בעולם. דבר זה מבסס את הרעיון שמעשי הצדקה אינם מועילים רק למקבלי הצדקה אלא גם לנותניה, מה שגדולי היהדות עמדו עליו ובתוכם רבי עקיבא והרמב"ם. אלה ממליצים על עשיית חסד כעל דרך טובה לאדם להגדיל את נכסיו ואת יתרונותיו הפרטיים בצד התועלת שהוא מביא לאחרים.
המסורת היהודית מציעה למחזיקים בה – ולמעשה גם לבני האדם בעולם כולו – להרוויח את "כל העולמות"; הדרך לעשות זאת היא על ידי נקיטה בחסידות תבונית – בפעולות של תרומה עצמית וכללית של בני אדם לאחיהם, תוך כדי הפעלה משולבת של חוכמה וחוויה של רגשות חיוביים. בהקשר כזה, יצבור החסיד את הרווחים המתבטאים – כמו אצל אברהם אבינו - בהנאה מעושר החיים בעולם הזה ובהבטחת עושר רב גם במציאות השלמה.
השגתו של עושר רב היא בגדר קניניו של החסיד, אשר מעשי חלוקת הערכים שלו מגדילים את עושרו ביחס ישר למעשי החסדים שלו. בהקשר זה תיתפס היותו של האדם בעל רגש רחמים כחיובית, אם וכאשר אין הוא מרשה לרחמיו לחרוג מן הצדק. כל עוד משתמש החסיד בשכלו ובכושר שיפוטו הוא יכול להרשות לעצמו לנהוג במידת החסידות ולפעול בכך למען יצירת חברה טובה יותר לבני האדם הכלולים בה.