בין הרג לרצח

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 758

בין הרג לרצח

בין עובדות לפרשנות

הדיוק התורני האופייני מתבטא, בין היתר, בהבחנה שעושה התורה בין תיאור העובדות כהווייתן לבין הצהרה לגבי פרשנות העובדות. מבחינה זו נדרש ממי שמעוניין להבין את הכתוב בתורה לפתח יכולת הבחנה בין דברים המופיעים בתמליל התורה רק לצורך תיאור מה שהתרחש במציאות לבין דברים המכוונים את הקורא להבנת היבטים נוספים של ההתרחשויות העובדתיות, פרשנותן והשלכותיהן, כמו הההיבט המוסרי שעולה מהצגתן.

דוגמה מובהקת לכך היא העובדה שבתנ"ך ובמסורת מסופר על חטאים רבים, שחלקם נעשה אף על ידי גדולי ישראל ובמקומות רבים בכתבי הקודש נזכרים אירועים שבהם מוצאים בני אדם רבים את מותם מידי בני אדם אחרים, ביניהם גם יהודים, אך באף מקום לא נאמר במפורש שבני אדם שהורגים בני אדם אחרים – אפילו כאשר הם אויבי העם היהודי הההורגים בו – הם רוצחים.

על אף שנאמר בעשרת הדברות "לא תרצח", אין פסוק המספר על אדם שרצח תוך שימוש במלה זו ממש: "וירצח...", כלומר שמלה זו איננה משמשת לתיאור עובדתי של מקרים כלשהם של הרג. האם משמעות הדבר היא שלא מתוארים בתורה מקרי רצח? בוודאי שלא. יש מקרים רבים שבהם מתוארים אירועים שבהם נוטלים בני אדם חיי אדם, כמו במלחמות או בקרבות, אך בשום מקרה כזה לא משתמשים במושג המסויים "רצח".

האם, אולי, איש מאלה המוזכרים בתורה לא חטא במעשה רצח? לא סביר. מה, אם כן, יכול להיות ההסבר לכך?

על רקע המספר הרב של תיאורי המלחמה וההרג המופיעים בתורה הכוללים, מן הסתם, גם מקרים של רצח, אומרת, כנראה, בחירת התורה שלא להשתמש אף פעם במלה זו – מחוץ, כמובן, להופעתה כציווי בעשרת הדברות – שאין מלה זו מתייחסת לעצם העובדה של הריגת אדם אחד על ידי אדם אחר אלא לרובד אחר, שאותו נמנעת התורה מלהציג כחלק מסיפור העובדות; סביר שהדבר נוגע לכך שבסיפור הדברים שמופיעים בתורה מתוארים האירועים המתרחשים מנקודת מבט עובדתית אך מבלי לציין באותה נשימה גם חוות דעת מוסרית. בהקשר זה נראה שהתורה מבחינה בין תיאור פעולותיהם של בני אדם לבין שיפוטם המוסרי.

נראה שהתורה מתארת את מעשי בני האדם ומוסרת לגביהם דיווח מדוייק מבחינה עובדתית באופיו, אך מבלי להוסיף פרשנות לגבי המעמד המוסרי או הרוחני של פעולתם. נראה שהדבר נובע ממדיניותה של התורה להותיר לקוראים אותה ולעוסקים בה לשפוט בעצמם באם מעשי ההריגה שעליהם היא מספרת הם בגדר של מעשי רצח. דבר זה ניתן להבין מכך שגם במקרים מובהקים, שבהם מתוארות פעולות של הריגה המבוצעות על ידי אנשי רעים במוצהר, כמו עמלק, נראה שהתורה מוסרת בידי הקורא – או בידי שמיים – את ההחלטה לגבי מעמדם המוסרי של בני אדם אלה. בנושא היחס בין הריגה לרצח נראה כי ההריגה הוא מושג המתאר את רק עובדת הפעולה והמלה רצח מתייחסת להיותה של הריגה זו לא מוסרית או אף בגדר חטא.

בזמן שבו ברור, למשל, כי הריגתו של גליית בידי דוד מוצדקת גם כהגנה עצמית וגם כקידוש שם שמיים, אין זה כך במקרה של הריגת הבל על ידי קין. אך המלה "רצח" איננה מוזכרת אף במקרה זה. מאידך, ברור שאין לראות בעובדה שהתורה איננה נוקבת במלה זו כדי להצדיק את מעשהו. ואף כי במקרה מסוים זה של קין והבל, ברור שמדובר בהרג, שומה עלינו להחליט בעצמנו אם ההריגה היא מעשה רצח.

דבר זה יכול להביאנו למסקנה שאין בטחון בכך שאכן מדובר ברצח, כי קין אינו נקרא רוצח על אף שאין ספק לגבי היות ההרג, המתואר כחלק מהשתלשלות העובדות, בלתי מקובל על האל, במיוחד כאשר הוא נוזף בקין וגם מעניש אותו על מעשהו. למעשה, אין ויכוח על היותו של מעשהו של קין לא מוצדק מבחינה מוסרית. מאידך, אין העובדה שמושג הרצח אינו מוזכר בפרשה זו יכולה לשמש כהוכחה לכך שלא היה מעשהו רצח. אם כך, מה יכולה להיות הסיבה לדבר?

סביר שהתשובה לכך קיימת בהנחה שהתורה איננה מעוניינת להחליף את שיפוטו של מי שקורא את הכתוב בה. לפיכך היא מניחה לבני אדם את השיפוט המוסרי לגבי המעשה בזמן שבו היא מסתפקת בתיאורו העובדתי. בנוסף לכך, יש לתורה מטרה להוקיע את האנושות על מעשה רצח באופן מפורש באמירה "לא תרצח", אשר ניתנת לעם היהודי בהר סיני. כלומר: שיש משמעות לכך שהאיסור על מעשה הרצח יוצג כלפי האנושות בדיוק בזמן ובמקום המסויימים שבהם ניתנת התורה לעם היהודי ולא לפני כן או במקום אחר. מנקודת מבט פילוסופית יש בהקשר זה משמעות החורגת מעבר להיות הדברים בגדר של מסר מטפיסי, המוענק על ידי האל לעולם האנושי, אלא כזו המצהירה על החלטת האל להפקיד ציווי זה בידי בני האדם המתאימים להנחילו לאנושות.

בני ישראל אינם מקבלים את דברות האל – כמו את שאר התורה – כהתגלות כוללנית המעידה על קיומו של האל אלא כאמירות המכוונות לתכלית מעשית. הדברות והציוויים שמקבלים בני ישראל אינם מאמצים שנעשים על ידי האל כדי להוכיח להם את עצם קיומו או כדי לשעבדם לרצונו; הזמן והמקום שנבחרים על ידי האל לתת לעם ישראל את ערכיו הם כאלה שמצביעים על כך שיש לו ענין להנחותם בצורה מעשית על ידי הוראות שבאמצעותן יוכלו ליישם את עקרונות הקיום הנכון. אך האל מעניק לבני ישראל את מצוותיו תוך התחשבות בהבדל היכולות הקיים בינו לבינם. דוגמה לכך מתבטאת בנושא היחס בין הריגה לרצח, שבו האל מוסר בידי בני ישראל סמכות ענישה על פשעים שונים, אך תוך הדגשת מגבלות יכולתו של האדם לשפוט ביחס ליכולתו הבלתי מוגבלת של האל. הבדל זה מבוטא בהבחנה היהודית בין ענישה בידי אדם לבין ענישה בידי שמיים.

מבחינה זו ניתן לראות כי המצוות ואוצר ההלכה המופק מהן מבוססות על ההנחה שיכולתו של האדם ליישם צדק מלא במציאות מוגבלת והדבר קשור לעובדת אי יכולתו לדעת באופן מלא את העובדות המעורבות בכל הקשר מסוים של אירועים עובדתיים. דבר זה אינו בגדר הטלת מגבלה בעלת אופי מטפיסי על היכולת האנושית לדעת, אלא מהווה הצהרה על יכולת הידיעה של פרטים במציאות העובדתית, שאינה יכולה להתחרות או להשתוות לידיעתו המלאה של האל. ידיעתה של עובדה זו, ביחד עם הגדרתו של האלוהים כשופט מטפיסי, מסייעת לאדם לעשיית צדק במסגרת מגבלותיו מבלי לראות את מה שמעבר להם כבלתי מטופל, שכן האל מבטיח לאדם שהוא זשה שמשליט את הצדק.

מכל זה עולה כי התורה מתייחסת לכך שהאדם אינו יכול לקרוא את מחשבותיו של מי שהורג כדי לדעת במלואם את מניעיו. במקרה כזה התאמתה של ההלכה למציאות האנושית מתבטאת בעונש הגלות לעיר מקלט, שכן מבצע ההריגה מוגדר ככזה שהרג "בשוגג" ולפיכך זוכה להגנה.

נתונים נוספים