אחדות הריבוי

 

אחדות הריבוי

על התשובה שבגוף השאלה

אם תישאל השאלה: האם המלה "אלוהים" היא בלשון יחיד או רבים? היא תעורר ויכוח; סביר שעבור מאמין דתי, המכיר את המלה מיום היוולדו, ברור שמדובר ביחיד. אך מבחינה צורנית רשמית של הלשון, יש למלה מאפיינים ברורים של לשון רבים ואין ספק כי ניתן לראות בה, באמצעות ניתוח, גם ביטוי לריבוי ולו רק בגלל שידוע לנו שיש בשפה העברית (או, אם תרצו, בלשון הקודש) גם את המלים "אל" ו"אלוה".

אין ספק שהיהודי שומר המצוות, השומר אמונים לאחדותו של האל היהודי, יראה ב"אלוהים" ביטוי לאחדות אחת, בלתי פריקה. אך זה יהיה בשל הבנתו את תוכן המלה, ומכיוון שידיעתו את אחדותו של האל היא אחת מיסודות אמונתו. מבחינתו, אין בצורה הלשונית של המלה כדי לגבור על ידיעתו את תוכנה.

אך ידיעתו איננה מבטלת את משמעותה של השאלה, שהיא: מדוע נבחרה, לצורך ביטוי המושג החשוב הזה, מלה המבטאת מבחינת המבנה שלה ריבוי – ולעומת זאת מבחינת מקומה בהקשר הלשוני יחיד? לדעתי, התשובה לכך היא הרצון ששם האל, שהוא המושג הראשוני והיסודי של השפה ושל החשיבה היהודית, יהיה, שלא בדומה לשום מלה או מושג אחרים בשפה, ביטוי של אחדות הריבוי.

למה הכוונה ב"אחדות הריבוי"?

לכך שמה שמתגלה לעינינו כבני אדם החיים בעולם כריבוי של עובדות, היבטים, עצמים ובכלל מהויות אינו, למעשה, אלא חלקים שונים של מהות יסודית אחת. שבמונחים פילוסופיים, המצב המטפיסי של המציאות הוא כזה של מהות אחת, שכל מה שמופיע כריבוי משתלב בה.

עובדת קיום מושג כזה, הנדירה והמיוחדת כל כך, היא ביטוי מעשי של עובדה מטפיסית זו, כי בה האדם חש שאין הבדל בין האחדות והריבוי, כלומר בין מה שהוא יודע כאלוהות אחת לבין צורת הרבים שבה היא מתבטאת בלשון. "אלוהים" מדגים הלכה למעשה ובאופן מוחשי את הרעיון המופשט שכה קשה להמחשה מבחינה עובדתית כשלעצמו. למעשה, יכולה עובדת ההמחשה הזו להיות חומר למחשבה לגבי הצורה בה מתקיים בעולם באופן מעשי האל עצמו, מבחינת היחס בין אחדותו לריבוי שבאמצעותו הוא מופיע בעולם.

היותו של מושג ה"אלוהים" מושג יסודי בלשונו של המאמין אומרת שאין הזכרתו נדירה בחייו אלא יום-יומית. ככזו היא מהווה איזכור מתמיד ומעשי של קיום אחדות הריבוי, כלומר של מהות מאוחדת ביסודה ובמהותה המופיעה במציאות עולמו של האדם בכל העובדות השונות המרכיבות אותו.

נתונים נוספים