המלחמה על החינוך
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 661
המלחמה על החינוך
בישראל של היום מתחולל מאבק על דמות החינוך. רוב אזרחי ישראל, שהוא תוצר של החינוך המקומי, עוור מבחינה רעיונית בעצם תפישתו את יסוד הענין: שמדינת ישראל עוסקת בהתנייתם החשיבתית של אזרחיה כאילו לא פסו מן העולם המשטרים החשוכים של הקולקטיביזם, שעסקו בפיקוח על תכנים מסוג זה. במובן זה, מציב התחכום הטכנולוגי של המדינה את ישראל כחברה של "עולם רביעי", שבה חוברים נגד האזרח קידמה טכנולוגית ופיגור מוסרי.
עם התארכות שביתת המורים, ממריא המשבר במערכת החינוך לגבהים שלא נודעו כמותם, כשמה שמאפיין אותו הוא התנגשותן של שתי עובדות בולטות: מחד משכורותיהם הנמוכות יחסית של המורים ומאידך קיומו בישראל של תקציב אדיר לטובת החינוך, תקציב המוצהר כאחד מהגדולים ביותר יחסית לתחום זה בעולם המערבי.
הסתירה הקיימת בין שתי עובדות אלה נובעת מעובדה יסודית אחת: מהיותו של החינוך הישראלי – כמו שנהוג מאז ומתמיד במשטרים דיקטטוריים – בידי המדינה. משמעות הדבר היא שבישראל קובע הממשל את זהות החינוך המקומי בכל היבטיו, החל ממסגרות פעולתו וכלה בתכניו הערכיים. בהתאמה לכך נוצרה גם מדיניות שכר המורה בהתאם לערך היסודי שקבעה המדינה, שהוא שליטה מוחלטת במחנכים דרך פרנסתם.
מי שקבע בימי המדינה הראשונים, את ההגדרות הראשוניות של שכר המורים, אשר קיבע אותו אי שם בסולם שכרם של עובדי המדינה הנחותים, עשה זאת, כנראה במודע, מתוך תכנון להחזיק בידיו את השליטה בתחום תרבות הרוח הישראלית. כי בצד תקצוב מנגנון ההוראה, יש לזכור, פועל גם כל מנגנון הקצאת הכספים לצרכי התרבות הציבורית בישראל, כולל תקצוב האמנויות השונות ואפשרויות ההבעה (הדפסה והוצאה לאור) של אנשי הרוח בישראל, אשר בשל ריכוזיותה הכלכלית של המערכת אינם יכולים להוות גורם מתחרה לה ביכולתם החומרית.
דרך שליטתו המקפת במשרדי התרבות למיניהם, היה החינוך הישראלי מה שהביא להתדרדרות התרבותית של ישראל במשך שנות קיומה, שאזרחיה חווים במיוחד דרך התעצמות תופעות האלימות והיחלשות היצירה הרוחנית בשדות היצירה התרבותית והאמנותית. בקשר לחינוך מוזכר תמיד המושג "ערכים", אך לא רבים מבינים כי עצם עובדת קיומו של חינוך ציבורי בישראל קובעת, כשלעצמה, את הערך היסודי שלו, שהוא עצם קביעת המדינה את תכניו של החינוך. אין תחום שבו כל כך קובע העקרון ש"בעל המאה הוא בעל הדעה", כמו תחום החינוך בישראל, שבו יכולים קובעי התקציבים להגדיר את התנאים לקבלתם – וכך, כל אלה שתלויים בממשל כדי להתקיים צריכים להילחם על כל צעד ושעל של קיום עצמאותם הערכית בתחום החינוך.
באמצעות מלחמה זו, שנסבה על שליטה רעיונית, קבעה המדינה את תכני הלימוד במוסדות החינוך – וכך גם הסוותה, בין היתר, את אופיה האמיתי מאחורי תדמית של מדינה חופשית. אך בזמן שבו יכול היה משרד החינוך להסתפק בהנחיות כלליות כשמדובר היה בתכנים בעלי אופי כוללני, כמו חלק גדול מנושאי המדע, הרי שכשמדובר בתכנים בעלי משמעות רחבה יותר, כמו הבנות כוללניות לגבי האתיקה היסודית של היחסים בין האדם לחברה, במיוחד במדינה שעיקר חוקיה כפייתיים במהותם, נכשל החינוך באופן יסודי.
מכיוון שרבים ממחנכי המדינה היו תלמידיה, הרי שלמעשה מגלמים באישיותם רבים מהם את תוצאת ערכי החינוך שאליהם כיוונה המדינה עצמה, והדבר מורגש במיוחד בכך שהם רואים אותה כבעלת הזכות להנחלת ערכים לציבור ואת הממשל ככזה שמתפקידו וביכולתו לנהל את החינוך ולהעניק למורים ולתלמידים כאחד השראה ודרך. משרד החינוך הישראלי פועל מאז קומו כמנגנון יישומי של השלטון ומשרת את הנחות היסוד הערכיות של המגמה השלטת בתחומי הרוח. ככזה פעל מאז הקמת המדינה להנחלת והצדקת ערכי הסוציאליזם בפוליטיקה והניהיליזם הפוסט-מודרניסטי בתרבות הציבורית ובאמנות.
מה שמשותף בין כל ההיבטים שלעיל הוא הצלחתה של מדיניות החינוך הישראלית בדרדור כללי של כל הקשור בחינוך, באמנות ובתרבות בכלל. כפי שאנו חווים בימינו, הצליחה מדיניות החינוך של הממשל במידה כה רבה, שרבות הן הדיקטטורות שיכולות להתקנא בה מבחינת הצורה בה השפיעה על חשיבתו של האזרח המקומי. זה, ביחס ישר להיחשפותו לשטיפת המוח הערכית הממלכתית, הפך לעובד אלילים המעריץ את המדינה כאליל רב-כוח – ואמונתו הטפלה ביותר מתבטאת בכך שהוא סובר שישראל היא מדינה חופשית על אף שהיא שולטת בכל היבטי חייו.
ההישג הגדול ביותר של החינוך בישראל בא לידי ביטוי בעובדה שבמדינת ישראל צמחו דורות של טכנוקרטים, המתמחים בהיבטים טכנולוגיים ומדעיים של המציאות הסובבת את האדם – מה שכמובן הביא לנחת רבה בכל הכרוך בקדמה בתחומי החומר – אך מדובר בבני אדם החסרים כל יכולת לביקורת מוסרית של השיטה השולטת בהם. בתחומי התרבות הכללית הביא החינוך הממשלתי ליצירת עם של עבדים, הסובל מריק תרבותי תוך שהוא מאמין שהוא חי בחברה חופשית. שני מאפיינים לריק טראגי זה: הנסיון "להעפיל" למה שנראה כדרגת תרבות גבוהה במדינות המערב ואבדן ערכי העם היהודי. בזמן שהראשון הצליח להביא את הישראלי למצב של הערצת ההישגים הטכנולוגיים של העולם אך ביחד עם זאת גם להערצת שפלותו התרבותית, המתבטאת בפוליטיקה ירודה, באמנות ניהיליסטית ובעריצות מתוחכמת, באה לידי ביטוי בתודעת הישראלי המקומי התבטלותה של היהדות כנושאת ערכי תרבות – וגם בקרב חלק משומרי המצוות נפגע מעמדה של היהדות לעומת מעמד המדינה.
למעשה, מהווה הישראלי של היום תוצר של דיכוי ערכי באמצעות שיטות ההתניה המערבית שפותחו על ידי הפסיכולוגיה הפוליטית המודרנית, אשר הנחילה אותן בתחילת המאה העשרים לאזרחי הדיקטטורות הגדולות של הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם. דיכוי זה התבצע באמצעות מערכת החינוך הממלכתית, כשמסייעים לה בכך מנגנוני הממשל האחרים, כמו התקשורת – ולאחרונה חודרים לתמונת החינוך גם גורמים מוניציפליים פעילים, המיישמים באופן מקומי ידע דומה ביחס לערכי התרבות הכלליים.
המשותף הכלכלי לכל העוסקים הללו בחינוך הוא אופיים הכפייתי, המתבסס על משאבים שהוצאו מן הציבור בדרך לא דרך, כשפעמים רבות אין שואלים לרצונו, החלטתו ובחירתו של האזרח לגבי הערכים המוענקים לו מתחת לכותרת של "חינוך ותרבות". החלטות אלה נתונות, פעמים רבות, בידיים שרלטניות של מוסמכים שקיבלו את תעודתם המקצועית ממי שמומחיותו בחשיבה הפוליטית הממלכתית. תוצאת עובדות אלה היא שהאזרח הישראלי, תוצר החינוך הישראלי, הוא כאסיר שאינו מכיר בכלאו.
היום מתנהגים בישראל המחנכים והתלמידים כאילו כל עתידו החינוכי של העם תלוי בהחלטות הקומיסרים לגבי חלוקת המשאבים בתחום התרבות. הכרה בכך שהמחזיקים במפתחות הקופה אינם מסוגלים לבצע תפקידים של הנהגה רוחנית היא התנאי הראשוני לשחרור החינוך בישראל.
אחד מהפירות הרוחניים המורעלים של עץ החינוך הממלכתי הישראלי הוא בהיותם של פקידי הממשל ממונים על ביקורת התרבות בישראל; עדר עצום של מופקדים "מטעם" על חיי הרוח הציבוריים מחזיקים בתפקיד הביקורת על היצירה הרוחנית המקומית, שאותה מצפים מהם לבצע, כאילו היו פקידיו של סטאלין או היטלר, הממונים על כך ששום יצירה בתחום הרוח לא תחרוג מגבולות השירות למדינה. עובדה ישראלית כואבת היא שבידי אלה נמצאת ההחלטה לגבי המשאבים שיימסרו לפרוייקטים אלה או אחרים בתחום החינוך, שלא לדבר על ספר, תערוכה או סרט.
המאבק המתחולל היום בשדה-החינוך הוא, אולי, הזדמנות נדירה ובלתי חוזרת לשחרר מכבליו את תחום התרבות הישראלית כולו. מנקודת מבט זו נראה שקשה ביותר לשנות בבסיסו את גזע הנתונים הקיים של עץ החינוך הממלכתי ולשדרג אותו לכדי צמיחה חופשית של עולם רוח, שבו יינתנו משרות ומשכורות לפי תפוקה יחידאית ועל פי מפתחות של היצע וביקוש, שיתבססו על ערכים אובייקטיביים. אין ספק שכדי להגיע לכך יהיה צורך לנתק ממקור לחמם צבא עצום של אוכלי חינם, המתפרנסים, בחסות משרד החינוך, מעשיית כלום עניפה, הנתמכת על ידי מוסדות התרבות הציבוריים בישראל.
אם תימצא הדרך להעביר את כל המשאבים האדירים שבאמצעותם מממנים את מוסדות החינוך בישראל, מהמסגרות הרבות שבהן הם פועלים היום לתחומי הפעילות של המחנך החופשי, אשר יראה את תלמידיו כאנשים חופשיים – וגם לחשוף את האמנים היוצרים הרבים, שועדות ביקורת הכפופות למדינה מפרנסות, לעולם השוק החופשי של משלמי המסים, כדי שיקבעו באופן עצמאי את איכות הביקוש הרוחני שלהם - זו תהיה התחלה של עידן חדש וחופשי, שיתאם יותר בזהותו לעם בעל תרבות אנושית אמיתית.
המלחמה על החינוך
בישראל של היום מתחולל מאבק על דמות החינוך. רוב אזרחי ישראל, שהוא תוצר של החינוך המקומי, עוור מבחינה רעיונית בעצם תפישתו את יסוד הענין: שמדינת ישראל עוסקת בהתנייתם החשיבתית של אזרחיה כאילו לא פסו מן העולם המשטרים החשוכים של הקולקטיביזם, שעסקו בפיקוח על תכנים מסוג זה. במובן זה, מציב התחכום הטכנולוגי של המדינה את ישראל כחברה של "עולם רביעי", שבה חוברים נגד האזרח קידמה טכנולוגית ופיגור מוסרי.
עם התארכות שביתת המורים, ממריא המשבר במערכת החינוך לגבהים שלא נודעו כמותם, כשמה שמאפיין אותו הוא התנגשותן של שתי עובדות בולטות: מחד משכורותיהם הנמוכות יחסית של המורים ומאידך קיומו בישראל של תקציב אדיר לטובת החינוך, תקציב המוצהר כאחד מהגדולים ביותר יחסית לתחום זה בעולם המערבי.
הסתירה הקיימת בין שתי עובדות אלה נובעת מעובדה יסודית אחת: מהיותו של החינוך הישראלי – כמו שנהוג מאז ומתמיד במשטרים דיקטטוריים – בידי המדינה. משמעות הדבר היא שבישראל קובע הממשל את זהות החינוך המקומי בכל היבטיו, החל ממסגרות פעולתו וכלה בתכניו הערכיים. בהתאמה לכך נוצרה גם מדיניות שכר המורה בהתאם לערך היסודי שקבעה המדינה, שהוא שליטה מוחלטת במחנכים דרך פרנסתם.
מי שקבע בימי המדינה הראשונים, את ההגדרות הראשוניות של שכר המורים, אשר קיבע אותו אי שם בסולם שכרם של עובדי המדינה הנחותים, עשה זאת, כנראה במודע, מתוך תכנון להחזיק בידיו את השליטה בתחום תרבות הרוח הישראלית. כי בצד תקצוב מנגנון ההוראה, יש לזכור, פועל גם כל מנגנון הקצאת הכספים לצרכי התרבות הציבורית בישראל, כולל תקצוב האמנויות השונות ואפשרויות ההבעה (הדפסה והוצאה לאור) של אנשי הרוח בישראל, אשר בשל ריכוזיותה הכלכלית של המערכת אינם יכולים להוות גורם מתחרה לה ביכולתם החומרית.
דרך שליטתו המקפת במשרדי התרבות למיניהם, היה החינוך הישראלי מה שהביא להתדרדרות התרבותית של ישראל במשך שנות קיומה, שאזרחיה חווים במיוחד דרך התעצמות תופעות האלימות והיחלשות היצירה הרוחנית בשדות היצירה התרבותית והאמנותית. בקשר לחינוך מוזכר תמיד המושג "ערכים", אך לא רבים מבינים כי עצם עובדת קיומו של חינוך ציבורי בישראל קובעת, כשלעצמה, את הערך היסודי שלו, שהוא עצם קביעת המדינה את תכניו של החינוך. אין תחום שבו כל כך קובע העקרון ש"בעל המאה הוא בעל הדעה", כמו תחום החינוך בישראל, שבו יכולים קובעי התקציבים להגדיר את התנאים לקבלתם – וכך, כל אלה שתלויים בממשל כדי להתקיים צריכים להילחם על כל צעד ושעל של קיום עצמאותם הערכית בתחום החינוך.
באמצעות מלחמה זו, שנסבה על שליטה רעיונית, קבעה המדינה את תכני הלימוד במוסדות החינוך – וכך גם הסוותה, בין היתר, את אופיה האמיתי מאחורי תדמית של מדינה חופשית. אך בזמן שבו יכול היה משרד החינוך להסתפק בהנחיות כלליות כשמדובר היה בתכנים בעלי אופי כוללני, כמו חלק גדול מנושאי המדע, הרי שכשמדובר בתכנים בעלי משמעות רחבה יותר, כמו הבנות כוללניות לגבי האתיקה היסודית של היחסים בין האדם לחברה, במיוחד במדינה שעיקר חוקיה כפייתיים במהותם, נכשל החינוך באופן יסודי.
מכיוון שרבים ממחנכי המדינה היו תלמידיה, הרי שלמעשה מגלמים באישיותם רבים מהם את תוצאת ערכי החינוך שאליהם כיוונה המדינה עצמה, והדבר מורגש במיוחד בכך שהם רואים אותה כבעלת הזכות להנחלת ערכים לציבור ואת הממשל ככזה שמתפקידו וביכולתו לנהל את החינוך ולהעניק למורים ולתלמידים כאחד השראה ודרך. משרד החינוך הישראלי פועל מאז קומו כמנגנון יישומי של השלטון ומשרת את הנחות היסוד הערכיות של המגמה השלטת בתחומי הרוח. ככזה פעל מאז הקמת המדינה להנחלת והצדקת ערכי הסוציאליזם בפוליטיקה והניהיליזם הפוסט-מודרניסטי בתרבות הציבורית ובאמנות.
מה שמשותף בין כל ההיבטים שלעיל הוא הצלחתה של מדיניות החינוך הישראלית בדרדור כללי של כל הקשור בחינוך, באמנות ובתרבות בכלל. כפי שאנו חווים בימינו, הצליחה מדיניות החינוך של הממשל במידה כה רבה, שרבות הן הדיקטטורות שיכולות להתקנא בה מבחינת הצורה בה השפיעה על חשיבתו של האזרח המקומי. זה, ביחס ישר להיחשפותו לשטיפת המוח הערכית הממלכתית, הפך לעובד אלילים המעריץ את המדינה כאליל רב-כוח – ואמונתו הטפלה ביותר מתבטאת בכך שהוא סובר שישראל היא מדינה חופשית על אף שהיא שולטת בכל היבטי חייו.
ההישג הגדול ביותר של החינוך בישראל בא לידי ביטוי בעובדה שבמדינת ישראל צמחו דורות של טכנוקרטים, המתמחים בהיבטים טכנולוגיים ומדעיים של המציאות הסובבת את האדם – מה שכמובן הביא לנחת רבה בכל הכרוך בקדמה בתחומי החומר – אך מדובר בבני אדם החסרים כל יכולת לביקורת מוסרית של השיטה השולטת בהם. בתחומי התרבות הכללית הביא החינוך הממשלתי ליצירת עם של עבדים, הסובל מריק תרבותי תוך שהוא מאמין שהוא חי בחברה חופשית. שני מאפיינים לריק טראגי זה: הנסיון "להעפיל" למה שנראה כדרגת תרבות גבוהה במדינות המערב ואבדן ערכי העם היהודי. בזמן שהראשון הצליח להביא את הישראלי למצב של הערצת ההישגים הטכנולוגיים של העולם אך ביחד עם זאת גם להערצת שפלותו התרבותית, המתבטאת בפוליטיקה ירודה, באמנות ניהיליסטית ובעריצות מתוחכמת, באה לידי ביטוי בתודעת הישראלי המקומי התבטלותה של היהדות כנושאת ערכי תרבות – וגם בקרב חלק משומרי המצוות נפגע מעמדה של היהדות לעומת מעמד המדינה.
למעשה, מהווה הישראלי של היום תוצר של דיכוי ערכי באמצעות שיטות ההתניה המערבית שפותחו על ידי הפסיכולוגיה הפוליטית המודרנית, אשר הנחילה אותן בתחילת המאה העשרים לאזרחי הדיקטטורות הגדולות של הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם. דיכוי זה התבצע באמצעות מערכת החינוך הממלכתית, כשמסייעים לה בכך מנגנוני הממשל האחרים, כמו התקשורת – ולאחרונה חודרים לתמונת החינוך גם גורמים מוניציפליים פעילים, המיישמים באופן מקומי ידע דומה ביחס לערכי התרבות הכלליים.
המשותף הכלכלי לכל העוסקים הללו בחינוך הוא אופיים הכפייתי, המתבסס על משאבים שהוצאו מן הציבור בדרך לא דרך, כשפעמים רבות אין שואלים לרצונו, החלטתו ובחירתו של האזרח לגבי הערכים המוענקים לו מתחת לכותרת של "חינוך ותרבות". החלטות אלה נתונות, פעמים רבות, בידיים שרלטניות של מוסמכים שקיבלו את תעודתם המקצועית ממי שמומחיותו בחשיבה הפוליטית הממלכתית. תוצאת עובדות אלה היא שהאזרח הישראלי, תוצר החינוך הישראלי, הוא כאסיר שאינו מכיר בכלאו.
היום מתנהגים בישראל המחנכים והתלמידים כאילו כל עתידו החינוכי של העם תלוי בהחלטות הקומיסרים לגבי חלוקת המשאבים בתחום התרבות. הכרה בכך שהמחזיקים במפתחות הקופה אינם מסוגלים לבצע תפקידים של הנהגה רוחנית היא התנאי הראשוני לשחרור החינוך בישראל.
אחד מהפירות הרוחניים המורעלים של עץ החינוך הממלכתי הישראלי הוא בהיותם של פקידי הממשל ממונים על ביקורת התרבות בישראל; עדר עצום של מופקדים "מטעם" על חיי הרוח הציבוריים מחזיקים בתפקיד הביקורת על היצירה הרוחנית המקומית, שאותה מצפים מהם לבצע, כאילו היו פקידיו של סטאלין או היטלר, הממונים על כך ששום יצירה בתחום הרוח לא תחרוג מגבולות השירות למדינה. עובדה ישראלית כואבת היא שבידי אלה נמצאת ההחלטה לגבי המשאבים שיימסרו לפרוייקטים אלה או אחרים בתחום החינוך, שלא לדבר על ספר, תערוכה או סרט.
המאבק המתחולל היום בשדה-החינוך הוא, אולי, הזדמנות נדירה ובלתי חוזרת לשחרר מכבליו את תחום התרבות הישראלית כולו. מנקודת מבט זו נראה שקשה ביותר לשנות בבסיסו את גזע הנתונים הקיים של עץ החינוך הממלכתי ולשדרג אותו לכדי צמיחה חופשית של עולם רוח, שבו יינתנו משרות ומשכורות לפי תפוקה יחידאית ועל פי מפתחות של היצע וביקוש, שיתבססו על ערכים אובייקטיביים. אין ספק שכדי להגיע לכך יהיה צורך לנתק ממקור לחמם צבא עצום של אוכלי חינם, המתפרנסים, בחסות משרד החינוך, מעשיית כלום עניפה, הנתמכת על ידי מוסדות התרבות הציבוריים בישראל.
אם תימצא הדרך להעביר את כל המשאבים האדירים שבאמצעותם מממנים את מוסדות החינוך בישראל, מהמסגרות הרבות שבהן הם פועלים היום לתחומי הפעילות של המחנך החופשי, אשר יראה את תלמידיו כאנשים חופשיים – וגם לחשוף את האמנים היוצרים הרבים, שועדות ביקורת הכפופות למדינה מפרנסות, לעולם השוק החופשי של משלמי המסים, כדי שיקבעו באופן עצמאי את איכות הביקוש הרוחני שלהם - זו תהיה התחלה של עידן חדש וחופשי, שיתאם יותר בזהותו לעם בעל תרבות אנושית אמיתית.