הילד כמחנך המבוגר

 

הילד כמחנך המבוגר

על לשון של בקשה

לעתים, התנהגותו של הילד, דווקא בשל ראשוניותו הידיעתית, אשר עדיין לא למדה את כללי המשחק הנהוגים אצל המבוגרים, מבטאת דרגה גבוהה יותר של נקיון ואחדות. מבחינה זו יכול הילד להיות, לעתים קרובות, מחנכו הטוב של אביו, המבוגר ממנו בשנים.

למשל, כשילד אומר "אני רוצה." אומר לו המבוגר: "אמור "בבקשה." זה נראה כשיעור ברור בנימוס אך פעמים רבות, אם תביט, כמבוגר, בתוך נפשך, תראה שבעצם אתה השלכת על ילדך את הפרשנות שהיית נותן לגישתו של אדם בוגר שהיה תובע ממך דבר כלשהו באופן דומה. אך בהחלט יתכן שמעבר ליחס המילולי שבין השניים, דווקא הילד מכיר בזכותך על הדבר שבו הוא חפץ יותר מהמבוגר המנומס. מסקנה: אל תתייחס ללבוש המילולי של ביטויו של הילד כאל תוכן מילותיו.

טעותו של הילד, שעדיין רחוק נפשית מלהיות גס מבחינה פיסית-גופנית איננה הגסות והכפייתיות של בוגר ואם אתה משדר אליו, מתחת לתירוץ של "שיעור בנימוסין והליכות", את רטטי המסר: "אתה לא בסדר כי אתה תובעני מדי ואני מבקש שתכיר בכך שאני עושה לך טובה" – זה יהיה המסר הלא-נכון ליישות הלא-מתאימה; אי ההתאמה תהיה בכך שהילד כן מכיר בעושה הטובה והעובדה שלא ביטא זאת במלה נדחית מפני העובדה שביקש, שבה, כשלעצמה, נמצאת כבר, למעשה, ה"בבקשה". בהקשר זה, כל הבעיה של הילד איננה אלא אי שליטה מושלמת ברמה המושגית.

מצב הפוך – ומעורר ביקורת – ניתן למצוא אצל מבוגר המקפיד לשמור על כל כללי הנימוס, אך מבצע אותם מן השפה ולחוץ, כי הוא אינו מבין, מאמין או מסכים עם הדברים שהוא מצהיר עליהם. למעשה, אצל הילד אשר אינו אומר "בבקשה", ה"תן לי" הוא ישר ומכיר בערך הנותן ונתינתו, פעמים רבות יותר מהמבוגר המנומס, האומר "התואיל בטובך לתת לי, בבקשה".

נתונים נוספים