איך לדבר אל ילדים?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-רביעי, 27 מרץ 2013 10:18
- כניסות: 754
איך לדבר אל
ילדים?
אחד משמות החיבה שבו נוהגות אמהות מן העדה החרדית לקרוא לבניהן הוא "צדיק". לשם חיבה כזה השלכה רבת-משקל על מודעותו של הילד לעצמו ועל התפתחותו כאדם בעל מודעות מוסרית. זוהי דוגמה אחת לצורה בה יכול הורה לעצב את נפשו של ילדו.
בכל פעולותיו, ההורה הוא בונה היסודות הרוחניים של הילד. מה שיקבע ההורה ילווה את הילד לכל ימי חייו. להורה אשראי פתוח ובלתי מוגבל כמעט להכשרת התשתית אשר עליה יתפתחו בעתיד חיי האדם הבוגר: יסודות חייו של האדם הבוגר מסורים מגיל צעיר בידיהם של הוריו. מכל הפעולות שבהן משפיעים ההורים על הילד אין חזקה ומשמעותית יותר מן הדיבור, כי באמצעות הדיבור נעשית ההשפעה הרוחנית העיקרית; הדיבור הוא המעניק לילד את התשתית המושגית שבאמצעותה יתפוש את העולם.
לא רק התשתית המושגית מועברת לילד על ידי דיבור ההורים, אלא תמונת עולם על כל מרכיביו ובראשם הערכים. דרך דיבורם של ההורים אל ילדיהם ירכוש הילד לא רק ידע על העובדות (דבר שהוא חשוב והכרחי כשלעצמו) אלא הערכה: השקפת עולם, דרך לפרש את העובדות ולהעריך אותן.
הערכת הילד היא הקובעת את איכות חייו ואת איכות יחסיו המשפחתיים; ילד יאהב את הוריו ויעריץ אותם גם אם הם חיים חיי עוני, במידה והוא יהיה משוכנע שערכית הם חיים חיי צדק. לעומת זאת ייצא ילד כנגד הוריו אף אם יספקו לו חיי מותרות, אם יזלזל בהם מבחינה מוסרית. זו דוגמה אחת פשוטה למידה בה ההשפעה הרוחנית של ההורים קובעת. במקרה זה, ברורות ההשלכות שיש להשפעה כזו על שלמות המשפחה והאוירה הטובה בה לאורך זמן - אך לא רק: בערכים הנמסרים לילד דרך דיבורם אליו תיקבע, במידה רבה, איכות חייו, בכל תחום שהוא.
שיחה על ערכים אלה, אשר תתבצע בגיל שבו מבין כבר האדם את רמת ההפשטה המעורבת בהם, תהיה כבר מאוחרת מדי: את הערכים הללו יש להקנות לאדם עוד באותו ילד - ובמיוחד עת הוא רוכש את יסודות השפה, שהם יסודות החשיבה. הדיבור אל הילד, במיוחד על ידי הוריו, הוא בונה התשתית העיקרי של נפשו והמעצב היסודי של רוחו, עוד הרבה לפני שהוא מסוגל לנתח מושגים.
הקוים המנחים את התקשורת עם הילד צריכים לקחת בחשבון בניה של עולם שלם: ההורה הוא המורה-המנחה המוביל את הילד לתוך העולם, וההורה-מורה הוא הקובע, באמצעות אישיותו והערכים שהוא מקרין, את תמונת העולם של הילד. כקו מנחה מומלץ להורה לתקשר עם ילדיו על פי ההיבטים הראשיים של הפילוסופיה, כדי להגיע לבניית עולם הרמונית ככל האפשר, כדלהלן:
א. ההיבט המטפיסי
לצורך בניית עולם יציב והרמוני, על ההורים להשתדל להציג עולם כזה או, יותר נכון, את העולם הזה, הקיים, בהיבטים המדגישים ערכים אלה. מציאות יציבה וחסרת סתירות תוצג על ידי אמינות, אמת ומסרים לא סותרים: על ההורים לחשוב הרבה לפני שהם מדברים (כי הילד מאזין), לחשוב לפני שהם עושים (כי הילד צופה) - והחשוב מכל: לדאוג שתהיה התאמה וסימטריה בין האמירות והמעשים. אי התאמה כזו משדרת סתירה ודואליות שלילית; אל לך לומר שאתה עומד לעשות דבר אחד ולעשות דבר אחר. אל לך לומר דברים נעימים ולהתנהג בצורה לא נעימה או להיפך. אם אתה צריך לבחור בין המלים לבין המעשים, העדף את המעשים והמעט בדיבור. כהורה, עליך לזכור כי מעשיך הם השפה שבה אתה לא רק מתקשר עם הילד אלא בונה את עולמו. להיבט הלא מילולי של המציאות תכונה חשובה ההופכת אותו למסדרון מעבר חשוב ביותר: אין בו שקרים; כל עוד אין הילד מדבר או מבין שפה, כל מה שקורה לו הוא מציאותי, ועל כן גם אמיתי. עולם הלשון משול לסולם המונח על הקרקע - והקרקע היא המימד הלא מושגי, מימד מוצק שאליו ניתן לרדת ועליו ניתן להישען בכל פעם שרוצים לבדוק את יסודות המושגים. יש חשיבות רבה לקיומו של היבט זה ולכך שהוא בא לפני כניסתו של הילד לעולם הלשון (ולכן אל לו להורה להקדים באופן מלאכותי, על ידי האצה כלשהי,את כניסתו של הילד בימים ובחדשים הראשונים של התפתחותו, אל עולם המלים). במצב שלפני המלים כל מה שקורה הוא, עבור הילד, מעשים, ובמובן זה בעל קיום מטפיסי-אפיסטמולוגי. רק עם כניסתו אל עולם המלים מתפתח ומודגש, באמצעות המושגים, ההיבט האפיסטמולוגי.
ב. ההיבט האפיסטמולוגי
המפתח להיבט זה הוא השפה, שהיא היסוד לחשיבתו הנכונה של הילד ולמחשבתו העתידה של הבוגר. כדי לפתח את ההיבט האפיסטמולוגי של הילד יש להכשיר את חשיבתו, קודם כל באמצעות מערכת המושגים. זו צריכה להיות בעלת יעילות מכסימלית בשתי רמות: רמת המושגים ורמת התחביר: רמת המושגים היא רמת אבני הבנין של המחשבה ורמת התחביר היא רמת הקשר בין מושגים אלה, הצורה שבה מניחים את אבני הבנין זו על גבי זו, שהיא הדרך הקובעת את חזקו של בית המחשבה ויציבותו.
אל השפה יש להתייחס כאל בניית מסד נתונים ראשוני. ככל שיהיה מסד זה יציב יותר, הן מבחינת יציבותן של האבנים שמרכיבות אותו והן מבחינת התאמתן זו לזו, תתאפשר ביתר יעילות בניית המבנים המחשבתיים העתידיים שיוקמו על גבי מסד זה. חשוב גם לזכור, בהקשר זה, שמסד נתונים זה מתפקד גם כצורה הראשונה של "הנחות היסוד" של כל מחשבה, שהן ההנחות הקיימות בעצם הזיהוי שבנה את המושגים היחידים לגופם - ואת הקשר בין מושגים אלה.
מעשית, אומרת רמת אבני היסוד עיסוק במלים / מושגים. הכוונה היא זו: על ההורה להקפיד כמידת יכלתו על כך שאוצר המלים שילדו שומע ממנו יהיה מורכב ממלים נכונות ככל האפשר; ב"נכונות" הכוונה היא לכך שהמלים תייצגנה מהויות במציאות. לא טוב הדבר לחשוף את הילד למלים שאינן מציינות מהויות קיימות במציאות. (יש לזכור, בהקשר זה, כי מהויות מציאותיות אינן מהויות חמריות-פיסיות וכל מערכת יחסים, קשר או היבט מתאימים גם הם להגדרה); מלים שליליות, מבחינה זו, הן, לדוגמה: בובל'ה, קוצ'י-מוצ'י, מילקי, פילטר, סתלבט, ריצ'-רץ'. כדאי לשים לב לכך שכל המלים הללו - ורבות מאד שכמותן - מהוות חלק בלתי נפרד ממילונו של הבוגר ויש להן, אכן, משמעות בעולמו - אך הן אינן מומלצות להשמעה בפני הפעוט כמלות יסוד. זה יהיה הרבה יותר יעיל ונכון לומר לילד "מעדן חלב" במקום "מילקי", "משחק הרכבה" במקום "פאזל" ו"רוכסן" במקום "ריץ'-רץ". אין לחשוש ממלים מסובכות או נמלצות - הדגש צריך להיות על נכונות, דיוק והתאמה תוך-לשונית. מבחינה זו עדיף צירוף מלים כמו "מנוחת-שלוה עילאית" מאשר ביטוי כמו "סתלבט".
הערה נוספת לענין זה היא שלא מדובר, בהכרח, ביחס בין עברית לשפות זרות - כי המאמר מכוון, עקרונית, להורים באשר הם - אך מכיוון שכדאי לו להורה להקפיד על תיאום בין המלים ושימוש בתחביר נכון באופן שהוא מדוייק עד כמה שאפשר, תסייע בכך ההיצמדות לעברית במקרה של דוברי העברית ובכל מקרה ההיצמדות לשפת האם (תרתי משמע) - וזאת על יסוד ההנחה שבשפה יש הרמוניה פנימית יסודית ושעל כל פנים עדיף שלא לערבב, בשלב הראשון של ההתפתחות הלשונית של הילד יותר משפה אחת כדי שלא ליצור ערבוב מושגים, ביטויים ומלים. עשיית דבר זה תהיה כערבוב חלקים של שתי תמונות הרכבה לערימה אחת, עם כל ההשלכות שנובעות מכך.
חשוב ביותר שבשלב הראשוני של התפתחות שפתו של הילדתייצג כל מלה שהוא שומע משהו מסויים ולא משהו אחר. בענין זה יש להקפיד גם על עקביות: יש להשתדל שכל מלה תייצג מהות מוגדרת ולא משתנה, מהות אחת ולא שתיים שונות - ולהשתדל שלא לקרוא בשני שמות או להשתמש בשתי מלים לזיהוי מהות אחת. על התחביר והשימוש היחסי של המלים במשפטים להיות הגיוני ביותר ונטול סתירות. על ההורה לעשות כמיטב יכלתו שכל מה שהוא אומר לילדו יהיה מדוייק, שלם ומהוקצע ככל האפשר.
בשנים הראשונות של התפתחות הילד, חשובה ביותר הפעלתו של מסד נתונים זה מתוך ביקורת לוגית מחמירה. רמת הקשר בין אבני היסוד היא רמת המודעות לתחביר; בהקשר זה, על ההורה "לשכוח" את התקשורת השגורה שלו עם הבוגרים האחרים, שבה אין הוא מקפיד כל כך על מוצא-פיו; גיבוב מלים שגור בנוסח "היינו אתמול, אתם יודעים, היה צפוף, ברוך אמר שאם נגיע לקניון היה סרט נהדר יש לו חברה נחמדה תראו את הנחמדים האלה מגרד לי בגב כדאי לכם ללכת איזה צפוף היה לא היתה חניה מה זה בטלויזיה בואו נאכל משהון רוצה ביס?" צריך להיחשב כרעל לתודעה. יש להעדיף משפטים קצרים ככל האפשר - ומושלמים, כמו "אתמול היינו בקניון." "ראינו שם את ברוך". "ברוך המליץ לנו על סרט נהדר". "לברוך חברה נחמדה". "אני רעב". "אני מעוניין לאכול". "אתה ילד טוב"."אני אוהב אותך" וכיו"ב.
ג. ההיבט האתי
במרכז האתיקה הנכונה אנוכיות נאורה. משמעותה המעשית, כשמדובר בתקשורת עם ילדים, היא הדגשת הרווחיות בכל פעולה מומלצת וההפסדיות או, לפחות, אי הרווחיות בכל פעולה לא מומלצת. מעל לכל, לעולם אין לתת לילד את הרושם כי יש טוב כלשהו בהפסד.
בתחילת התפתחותו ממוקדות פעולותיו של הילד, באופן טבעי, בסיפוק שאיפותיו במרחב החמרי: השגת מזון, צעצועים וכו'. ברמה זו יש התאמה ברורה לעין בין רצונותיו של הילד לרווחיו. התפתחותו האתית של הילד מבוססת על שימוש ביסוד טבעי זה כנקודת מוצא לתנועה ולסיפוקים מורכבים יותר וחמריים פחות, כלומר תנועה לכיוון סיפוק שאיפות רווח הנמצא במימדים מופשטים יותר וגבוהים יותר: הילד לומד כי יש רווח רב לא פחות - ומאוחר יותר אף יותר - בסיפוק מאוויים שאינם בתחום החומר - וגם בפעולה שאיננה מרוכזת בו.
בתהליך התפתחותו לומד הילד כי יש רווח גם באי קיומם של סיפוקים מיידיים ומאוחר יותר כי יש רווח גם בהשקעה, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, גם בנתינה. מבחינה זו תהיה תכלית התקשורת עם הילד, כשמדובר בפיתוחו ועיצובו של ההיבט המוסרי של חייו, הדגשה מתמדת על הרווחיות שיש בכל פעולה, עם דגש מיוחד על מה שאינו חמרי, כנושא רווחים גלומים.
בענין זה תשמש התקשורת ככלי חשוב בידי ההורה לחנך את ילדו למודעות למרחב אפשרויות הרווח במציאות אובייקטיבית, הכוללת את טווח האפשרויות הגדול ביותר; מול החומר ילמד הילד את הויית הרוח. אחד ההיבטים החשובים של הוייה זו יבוא לידי ביטוי בהתפתחות תפישתו את ציר הזמן, מה שיתבטא בחריגה מן ההווה אל העבר והעתיד. כדי לייסד בסיס אתי חזק יש לכוון את הילד לראות פעולות בכלל ואת פעולות עצמו בפרט כנושאות רווחים בכוח. כדי לחזק ערך זה שומה על ההורה:
א. לבקש מן הילד שיעשה שירות או פעולה כדי להשיג ערך, כמו סידור צעצועיו כדי לקבל סוכריה או סידור חדרו כדי לקבל צעצוע.
ב. לקרב את הילד לתהליכי השקעה שצורכים זמן לצורך הבשלה, כמו לאפות עוגה, לשתול ירקות, לגדל בעל-חיים.
ג. לקרב ילד לסיפורים ולאמנות דרמטית המתארת תהליכים ארוכים שנמשכים ימים, שבועות ואף יותר (ובצורה זו לקרבו לתפישת אורכי זמן גדולים ולסבלנות).
כל אלה מאפשרים לילד ללמוד את מרחב האפשרויות שבמציאות ולראות איך משתלבות הפעולות - שלו ושל אחרים - בתוך מרחב זה. פעולה נכונה של ההורה תאפשר לילד לראות ולבחון את האתיקה שביחסי הסיבה/תוצאה המעורבים בתהליכי המציאות שמסביבו, מתוך הדגשת ההיבט האנוכי-רווחי, לדוגמה:
א. סיבות: 1. מי/מה הביא לבניית הבית שאנו גרים בו? 2. מי המציא את המכונית שאנו נוסעים בה? 3. איך הגיעו לכאן המאכלים הטריים הללו מן השדות? 4. איזה דברים טובים עשינו אתמול ומה הם תורמים לנו היום?
ב. תוצאות: 1. מה הרווחתי מכך שסידרתי אתמול את הצעצועים שלי? 2. מה תעשה אמא עם הירקות? 3. מה יגידו הדגים אם אתן להם מזון? 4. מה ארוויח מכך שאעזור לישישה לחצות את הכביש? 5. מה תהינה התוצאות של פעולות א-ב-ג?
כל אלה יביאו את הילד להכיר בקיומו וכוחו של חוק הסיבתיות, להכיר בהשלכתו למידת היצרנות המקיימת אותו בעולם הסובב אותו - ולרצות לבטא אותו על ידי השתתפות בעשייה בעצמו, כסיבה, באמצעות היצרנות האישית שלו ולמען רווחיו שלו. דחיפה לערכים ולנושאים אלה מאפשרת את התפתחות יכלתו של הילד לראות את מה שמעבר לזמנו ומקומו הנוכחיים. התפתחות יכולת זו היא, בעצם, התפתחות יכלתו הרוחנית, אשר מגדילה את טווח האפשרויות שלו ובכך, מגדילה למעשה את יעילותו.
כאמור בתחילת מאמר זה, בשלב הראשון להתפתחותו של הילד מתקיים עבורו הרווח האישי באופן ברור ונראה לעין, בד"כ במימד החומר, והוא זמין כמהות שמושגת על ידי פעולה פשוטה ביחס ולכן גם פשוט להתייחס אליה מילולית. השלב השני מופשט ביותר: הילד לומד כי הרווח האישי מתקיים גם במימד רוחני, מופשט, באמצעות הדגשת ההורה את הרוחני והמופשט על ידי יצירת מטרות ארוכות טווח, שבהן הסיפוקים רוחניים, כמו לבנות בית גדול או לחסוך כסף לרכישת משחק יקר.
את אחד הסיפוקים המורכבים המרכזיים בחייו לומד הילד כשהוא מתחיל לשתף פעולה עם בני אדם אחרים ומרחיב על ידי כך את אפשרויות הרווח האנוכי שלו בקנה מידה עצום. זה מביא אותו - ואותנו - אל הפוליטיקה.
ד. ההיבט הפוליטי
מבחינה פילוסופית, הפוליטיקה הוא ענף יישומי של האתיקה: בפוליטיקה נלמדות ההשלכות של תורת המוסר לתורת החברה. בהתאמה לכך, יש להעמיד את השיקולים הנוגעים לחיי החברה של הילד ולהצגת מהותה של החברה כלפיו לאור העקרונות המוסריים. עקרון האנוכיות המוסרית ובקשת הרווח האישי הם היסודות שמהם ניתן להסיק את הערכים שיש בחיים חברתיים. במובן זה, חינוך נכון לחיי חברה יהיה חינוך אשר ידגיש את הרווח האישי מהפעולה בחברה.
בהקשר של טבעו, האדם הוא יצור חברתי. כלומר, הוא מותאם באופן טבעי לחיי חברה, מכיוון שבחברה הוא עשוי להשיג את המיצוי הטוב ביותר של מהותו ואת הרווחים הגדולים ביותר. החברה האנושית האידיאלית היא חברה קנינית (קפיטליסטית, מן המושג קפיטל = קנין) – חברה המבוססת על קנין. בחינוך הילד לתפישה חברתית נכונה, מושג הקנין הוא הראשון שיש להדגיש. דבר זה נעשה באמצעות טיפוח ההרגל לקשור כמה שיותר מושאים לסמיכות ו/או למלה "של", וזאת במטרה לקבע את המהויות שבמציאות בתוך הקשר של שייכות. בהקשר זה, יש להעדיף "שולחננו" על "השולחן", "כסאך" על "כסא" ו"משפחתנו" על "המשפחה". את הטיות ה"של" כדאי להזכיר בכל הזדמנות, כדי להרגיל את הילד לקיומם של דברים בהקשר של שייכות (ומכך, בהמשך, לקניניות): "הצעצוע שלך, הצלחת שלנו, המכנסיים של אבא".
במשך הזמן, יעבור הילד מתחושת קנין המבוססת על סבילות, שבה קניניו (הראשונים, מטבע הדברים) ניתנו לו על ידי בני משפחתו כמתנות, לתחושת קנין שמבוססת על פעילות, שבה רכושו מקבל את המשמעות האמיתית של קנין שלו כי הוא נרכש (נקנה) על ידו בפעולותיו. מושגים אלה, של שייכות וקניניות הם היסוד לכל שיתוף הפעולה החברתי עם הילד ובינו לבין אחרים. כל שיתוף של הילד עם אחרים במשחק, בצעצוע או בפעולה כלשהי, יהיו יעילים ומוצלחים יותר כשמושגים אלה ברורים יותר. הבהירות לגבי הבעלות תייצר הערכה נכונה יותר ומערכות יחסים שיש בהן פחות אלימות ויותר רווחים. (זה המקום לציין כי - בדיוק כמו בעולם הבוגרים - מריבות רבות בין ילדים הן תוצר של אי יכולתם להחליט בנושא זכויות הרכוש: מה שייך למי ומי זכאי למה? אי יכולת זו, משלא ניתן לפתור אותה מושגית, תרה אחר פתרון באלימות.)
סדר מושגי זה שלעיל הוא היסוד ההכרחי לתקשורת פוליטית תרתי משמע: גם במובן של פיתוח היחסים בין ההורה והילד על יסוד בריא של מסחר מתוך רצון ושאיפה לרווח – וגם במובן של הנחיית הילד לביקוש של מערכות יחסים כאלה בינו לבין ילדים ובני אדם בוגרים בעתיד. ראיית הפעילות החברתית כשיתוף פעולה למען רווחים אישיים היא גם היסוד שבאמצעותו יכול הילד ללמוד ולראות, על יסוד הזדהותי, גם את ענינו של הילד האחר – דבר שהוא היסוד לכל מערכת יחסים פוריה של הילד עם עמיתיו בהווה – ושל האדם הבוגר שיהיה בעתיד. בצד התקשורת המילולית-מושגית אשר תבסס את מושגי היסוד, ובהתאמה לה, חשוב שההורים ייצרו, באמצעות פעולות משותפות עם הילד, גם המחשה של הרווח שבשיתוף על ידי חוייה: משחקים משותפים ומאוחר יותר עבודה משותפת, אשר יניבו רווחים בהנאה ובהשגת תכליות, יגבשו את הבנתו של הילד את הנושא ויביאו אותו לראות את השיתופיות, באור טבעה האמיתי, כמביאת רווחים גדולים, ברוח ו/או בחומר.
הקפיטליזם הטהור מכוון לרווחיות שני הצדדים. בהתאמה לכך, יש למקד את הילד על רווחיות שני הצדדים הסוחרים זה עם זה בכל הפעולות המשותפות שהוא מעורב בהן. בפעולות משותפות אלה, על ההורים להדגיש גם את הרווח שיש לילד מכך שהאחרים מרוויחים וגם את הרווח שיש לאחרים מכך שהוא מרוויח. כך הוא לומד לראות את עצמו, במובן זה, כחלק משלם גדול יותר (פיזית) כאשר הרווחיות שלו כפרט עולה בקנה אחד עם הרווחיות של החברה. (יש להדגיש, בהקשר זה, כי בעולמו של הילד ה"חברה" איננה מושג ערטילאי אלא מושג שמתייחס למהות מסויימת ביותר בעולמו - להורים או לילדים המסויימים שעימם הוא משחק או מכין שיעורי-בית).
הקפדה על העקרונות שלעיל תבטיח את התפתחותו הנכונה של הילד לחיים חברתיים בבגרותו: הוא ילמד לראות את הקיום החברתי כמסכת של שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין בני אדם. הוא ילמד מגיל רך כי אין ניגודי אינטרסים בין בני אותה חברה וכי החברה מושתתת על רווחיות הדדית. השקפה זו תכשיר אותו לידידות ואהבה יציבים ושכלתניים, אשר יהיו מוגנים מרעיונות מסוכנים של ניגוד ענינים מובנה בין בני אדם ובעיקר מן המחשבה שרווח של אדם אחד יכול לבוא רק על חשבונו של אדם אחר. כאדם בוגר, אשר חווה ילדות ארוכה של רווחים חמריים ורוחניים גם יחד, הנובעים משיתוף פעולה אנושי, הוא יוכל לראות את הרווח שיש בעסקה גם אם אין בצידה שכר חמרי ובכך יהיה מתאים לפעולות כמו עזרה הדדית, הרואות, מכירות ומגדירות באופן שכלתני את הרווח גם כשהוא מופיע "רק" בתחום הרוח. כך, הילד שיידע מהו הצעצוע שלו ומדוע, יהיה גם זה שיוכל להשאילו לחברו מבלי לחשוש שמא לא יוחזר לו -ומאוחר יותר, בבגרותו, יוכל לראות ביתר קלות את הרווחיות שבהוצאת דבר מרשותו לטובת האחרים.
לסיכום, ההכוונה הפוליטית שעל הילד לקבל היא: שתף והשתתף כי כך יהיה לך יותר – וזאת בניגוד למקובל בימינו: חלוק! מושג החלוקה אומר לילד שעליו להקטין את החלק שבידו לטובת חברו ולקבל פחות ממנו. מושג השיתופיות אומר שהוא יקבל יותר. (העובדה שבהקשרים מאוחרים, מתוחכמים ומורכבים יותר הוא ימצא שלתת פירושו להיות בעל פחות בהיבט מסויים (חמרי, בד"כ) אך להרוויח יותר בהקשר הכולל (האובייקטיבי) תחכה, באופן טבעי, להתבגרותו לקראת רעיון זה – בגיל 7 או 17).
ו. ההיבט האסתטי
ההיבט האסתטי של התקשורת עם הילד מורכב משני תחומים ראשיים: א. האמנות שאליה אנו חושפים את הילד לצורך חוייה אמנותית. ב. האמנות המעורבת בחויית החיים של הילד כיוצר וכמביע באמנות: כאמן.
עבור היצור האנושי, תחום האסתטיקה הוא יותר מאשר עיסוק לשעות הפנאי: זהו היבט מובנה של מהותו היסודית. האמנות איננו "עוד דבר" שיודע היצור האנושי לעשות, אלא אחד ההיבטים המאפיינים את האדם כמהות מטפיסית. בהתאמה לכך, להכוונה ולהכשרה האסתטיות של הילד משמעות של עיצוב לא רק כאישיות משכילה אלא של אדם בריא. האמנות, עבור האדם, היא צורת הביטוי המיוחדת לו, הדרך בה הוא מגיב על המציאות ומתקשר עימה. התקשורת העונה לשם "אמנות" איננה פוליטית אלא מטפיסית. לכן, התקשורת האסתטית עם הילד איננה באה לידי ביטוי אך ורק בזמן ובמקום שבו אנו מערבים את הילד בחויית אמנות או מפגישים אותו עם יצירת אמנות אלא בכל זמן ובכל מקום.
מנקודת מבט אפיסטמולוגית, הערכים האסתטיים מהווים היבט קבוע (תרתי-משמע) של התפישה האנושית בכלל ושל תפישת היחיד בפרט. ראיית האמן קיימת, למעשה, כרכיב יסוד, בכל נפש אנושית יחידאית (ועובדה היא שיש כאלה שמפתחים היבט זה לכדי "מקצוע" או "קריירה" – ויש כאלה שבוחרים שלא). בידי ההורים לטפח את ההיבט החשוב הזה או לדכאאותו. הקו המנחה לצורך זיהוי ההיבט האסתטי הוא מיקוד על כל מהות – פעולה, חפץ, דרך התנהגות – אשר איננה "מעשית", כלומר אשר איננה מתכיילת לטובת תכלית מסויימת ושגורה. זו הדרך הטובה והיעילה ביותר "לחשוף" את ההיבט האסתטי המעורב לצורך התייחסות אליו; ניתן לראות, למשל, כי בצד פעולה כמו ארוחה, טיול או משחק, נוטה הילד (כמו האדם הבוגר) לפעול פעולות-לואי שנראות כמחוסרות תכלית מסויימת ושאינן קשורות באופן ישיר למושא הפעולה המתבצעת – כמו, למשל, אמירת דברים שאינם קשורים, הפקת קולות, התנהגות זרה וכיו"ב. פעולות מסוג זה הן צורה ראשונית של קישוט, תוספת, אשר הילד מוסיף למה שהוא עושה באופן טבעי. בהקשר זה ניתן לזהות, למשל, כי כשהילד משחק בבובות, הוא מוסיף להן קולות, התנהגות ולמעשה אישיות. באותה דרך טבעית הוא מוסיף צלילים או תנועות משלו לדברים רבים ושונים. אלה הן צורות של ביטוי אמנותי שעל ההורה לדעת לזהות. משזיהה ההורה מאפיינים אלה הוא יכול להשתתף עם הילד בתוספות משלו.
שני דברים אל לו להורה לעשות: א. לאסור על הילד כל מה שאינו מבין, מתוך הנחה שמדובר ב"שטויות"; בעולמו של הילד – ובמיוחד בתקופה הטרום מושגית - אין שטויות: הכל רציני, מציאותי, משתלב ושייך לחיים. ב. לנסות ולהפיק מן הילד הסברים מילוליים, מושגיים, לפשר פעולותיו. גם האדם הבוגר איננו מסוגל להסביר את פעולותיו עד לפרטים הקטנים ביותר, ולו רק מכיוון שאין די מושגים במערכת המושגית כדי להקיף ולתפוש את כל המתרחש. הורה שינסה להתאים את בנו למושגיות לא יגדיל את רוחו אלא יצמצם אותה. בהקשר כזה, תפעל המושגיות – כפי שתופש אותה ההורה – כמיטת סדום אשר תגביל את היקף החשיבה היוצרת של הילד במקום לסייע לה.
על הילד להרגיש חפשי לבטא את עצמו בתנועה ובצליל בכל מצב. כשמגיע הילד לשלב לימוד השפה הוא יבצע פעולות "קישוט" גם לשפה: ימציא מלים משלו, ישנה מלים קיימות, יחבר חיבורים שאינם נמצאים בשפה ויעוות צלילים. בד"כ נתפשות פעולות אלה כטעויות. זו טעות. אצל ילד נבון אלה הן דרכי שימוש אישיות ופרטיות במכשיר החדש שהוא מקבל, ואשר באמצעות כוח היצירה שלו הוא בודק את גבולותיו בדיוק כפי שהאמן מבצע גירסאות אישיות שונות על מושא היצירה שלו, שאותו פגש במציאות. הילד – כמו האמן – מבצע, בדרכו שלו, איחוד בין מה שהוא פוגש במציאות החיצונית, לבין אישיותו היחידאית, וזאת במטרה לתפוש את הדברים טוב יותר ולעומק רב יותר. לתת לילד לבטא את אישיותו מבחינה אסתטית הוא לתת לו "חופש אמנותי" מוחלט.
יש לתת לילד לפעול כאוות נפשו, לרקוד, לשיר ולנוע בדרך שבה יבחר, מבלי להטיל עליו "צנזורה" פיזית או רוחנית. בדרך זו הוא יתפתח באופן טבעי עפ"י כוחותיו הפנימיים, כשהוא מבטא אותם במלואם לעומת המציאות החיצונית.
עם זאת, הוא ילד. הוא איננו יודע. הוא זקוק להדרכה והכוונה מצד הבוגרים שבחייו ובראשם מוריו הטבעיים והראשוניים – הוריו. עליהם מוטל לספק לו את הצד השני של מטבע האסתטיקה. את זאת ייטיבו לעשות אם יציידו אותו – באמצעות מוסיקה, שירים,ספרים, סיפורים ויצירות אמנות - בחומר אסתטי חיובי שנוצר על ידי אחרים: יצירות אמנות שנוצרו בתחומים שונים על ידי טובי האמנים.
בחירתו של ההורה את האמנות שאותה יחווה ילדו צריכה להיעשות, באופן יסודי, עפ"י אותם מדדים שבאמצעותם הוא בוחר את חויית האמנות שלו עצמו. על ההורה להפריד בין רמת הידע של הילד לזו שלו. רומן הסטורי מאת אחד מגדולי הסופרים הרומנטיים של המאה ה19 איננו מתאים לילד רך כיצירה שלמה, שכן הוא מכיל הרבה ענינים ופרטים שאין הילד מבין, אך עלילתו של רומן כזה תהווה סיפור טוב וציורים טובים המאיירים את הרומן יהיו טובים אם יבטאו את המציאות באופן רומנטי (לפירוט לגבי אמנות טובה ועקרונותיה ראה ערך "רומנטיציזם" בפילוסופיה של אין ראנד).
האמנות המקובלת בימינו כאמנות לילדים היא רעה ומסוכנת. היא מותאמת להורים שדעתם נשטפה בדימויים לא מציאותיים של עולם הילד, יותר מאשר לילד עצמו. הילד מעוניין לחוות את המציאות באמצעות החוייה האמנותית – לא את עולם הדמיון הפרוע. בעולמו של הילד הדמיון הוא הגיוני, יוצר וחפשי במובן של חופש באמצעות חוקים ולא חופש מחוץ לחוקים. הילד עוסק כל הזמן בלימוד המציאות (על כך עמדנו בחלקים הראשונים של מאמר זה) – הוא איננו מעוניין בשקרים וגם לא בזיופים. חיות מדברות, מכשפות ו"פוצ'י מוצ'י" מעניינים את הילד הרבה פחות מדברים חיים ואמיתיים, מחיי אדם פעילים ומההנאות של "עולם המבוגרים". זו בדיוק הסיבה שבגללה מעוניינים הילדים בסיפורי הרפתקאות, דרמה ורומנטיקה – כי אלה מבטאים את המציאות האמיתית; זוהי הסיבה לכך שהילדות מעוניינות בבישול ובסיפורי אהבה והילדים רוצים להיות חיילים ולטוס לחלל. מנקודת המבט של הילד, אלה הם – ובצדק – הדברים החשובים שיש לעשות בחיים והפעולות הנדרשות לכיבוש המציאות כדי להגיע לאושר אנושי (ואנשים בוגרים שרואים באלה חלומות-ילדות הם אלה שמחזיקים בטעות).
זולת העובדה שאמנות גבוהה מחייבת התאמה במובן שלעיל, כלומר לקיחה בחשבון של רמת הידע שיש לילד שלו מגישים את יצירת האמנות, אין, למעשה, שום מגבלה אחרת ושום הבדל בין האמנות המתאימה לילד לאמנות המתאימה לאדם בוגר (וזהו גם היסוד ל"אמנות לכל המשפחה" המטופחת על ידי אנשי אמנות בימינו – וגם לתמלילים כמו אלה של התנ"ך היהודי, אשר ניתנים לפירושים ברמות שונות, החל מרמת הפשטות הטהורה וכלה ברמת ניתוח ערכים מתוחכם). עם זאת, ההתאמה היא אומנות מסובכת ולא פשוטה, המצריכה אימון וידע. דבר זה נובע מכך שתחום האמנות הוא גדול ומורכב יותר ממה שרוב האנשים מעריכים באופן טבעי. במסגרת מאמר זה לא ניתן להרחיב עד כדי מרשמים מפורטים בנושא זה, ולכן די להסתפק, בשלב זה, בידיעת העקרון ובהגדלה מתמדת של המודעות אליו. המיקוד של ההורים כמדריכיו האסתטיים של הילד צריך להתרכז, לסיכום,בשלושת אלה: א. אי הגבלה. ב. מניעת הילד מגישה לאמנות "מותאמת לילדים". ג. התאמת אמנות טובה לרמת הילד.