המנהיג

 

המנהיג

טעות נפוצה בתרבות הישראלית היא הבלבול בין מנהיגות אמיתית לשקרית. בזמן שהראשונה מגייסת בני אדם ללכת אחריה תוך הסתמכות על הסכמתם עם דרכה, המבוססת על הבנתם אותה, מנהיג השקר מאמין שרק באמצעות כפיה ניתן להנהיג בני אדם.

הבדל מוסרי ועקרוני זה הוא גם מה שמבחין בישראל בין הממסד הדתי, המבוסס על הערכה מציאותית חופשית של בני אדם איש את רעהו, לבין הממסד הלא-דתי, המתבסס על חיובם של האזרחים לפעול מבלי להתחשב במידת רצונם או הבנתם. הבדל זה משקף את ההבדל בין רוחניות לחומרניות, כי הוא מראה שבזמן שאנשים הדוגלים בחופש משליכים את יהבם על ערכי הרוח של האדם, שאותו הם רואים כישות רוחנית, סוברים אנשי החומר כי ערכים חומריים הם המניעים את ה"חיה האנושית".

ולא מן הנמנע שבכשל יסודי זה נמצא היסוד למחדליה הגדולים של המדינה בתחומים כמו בטחון וכלכלה, שכן בזמן שאלה שמאמינים בצדק ובתוקף זה מאמינים שיש להעדיף את "הטוב" על פני "הרוב" אינם מגיעים לעמדות שליטה המערכת המבוססת על כוחניות, ממלאים את מוסדות המדינה קצינים לשעבר, אשר ברוח התפיסה המטריאליסטית מאמינים כי הדרך הראויה להתמודדות נגד כל כוח היא באמצעות "הפעלת עוד יותר כוח"...

ולא מן הנמנע שאחרי שמדינת ישראל תתבגר מהרעיון שקציני צבא יכולים לנהל מדינה רק מתוקף היותם, בעת שירותם הצבאי, מפקדים על חיילים-עבדים – יגיע השלב שבו יבינו שאין די גם במנהיגים שמבינים רק את המימד החמרי. ואז יחפשו את איש הרוח כדי שינהיג אותם.

שאלה נוספת ואחרת היא מתי יגיע השלב שבו יבינו כי הרוח והדת לא רק שאינם היבטים מנוגדים של אישיות המנהיג הישראלי אלא צדדים משלימים של אישיותו. כשיבינו זאת לא יחששו מאיש דתי שאינו די גדול ברוח אלא ישפטו את רוחו כשלעצמה.

אך אולי צריך שינוי זה של תפיסה קודם כל בהכרת היותה של המסורת היהודית מבוססת על חירות, אשר נמצאת בסתירה עקרונית עם המדינה הריכוזית המשעבדת, שבה שולט השיעבוד לכוח הזרוע, לאלימות השלטון ולכפיה השלטונית. מבחינה זו די בהכרה בהבדל שבין מפקד בצבא, שחייליו מחוייבים כלפיו מבחינה חוקית, לבין מנהיג אמיתי, שאלה שהולכים אחריו עושים זאת מרצונם החופשי.

כי המנהיג האמיתי והראוי של עם ישראל בארצו יהיה זה שיהיה מקור של השראה לכל אדם הגון, כי הוא יוכל להראות לו שאין שום ניגוד בין מיצוי יכולותיו האישיות לבין עניניו של הכלל. מנהיג כזה יוכל להראות לו שבדיוק במידה שבה מוכן כל יחיד מרצונו החופשי לתרום למשפחתו אין שום הצדקה או צורך בכפיה כלשהי כדי לפעול למען עמו, שהרי גם הוא אינו אלא משפחתו.

נתונים נוספים