תרומתו של אפלטון

 

תרומתו של אפלטון

אפלטון תרם רבות לפוליטיקה של דיקטטורה. הוא עשה זאת קודם כל על ידי תמיכה בתכנון מדינה מראש, בכך שאנשים מחליטים עבור אחרים. אף שההצדקה לכך היא שמדובר בחכמים, אין לכך הצדקה מציאותית, כי אין לחכמים זכות לשלוט בלא-חכמים או להפוך אותם לנתיניהם.

אף כי אפלטון תמך בהיותו של פילוסוף למלך, ביסוד שיטתו ניצב מלך לעומת ההמונים. שיטת המלכות שהציע היוותה עיסקת חבילה שנבעה מהמציאות המלאכותית ולא המטפיסית. זיהויו של אפלטון את המלכות כמבנה מדיני חיובי נבע מתפישה פרגמטיסטית ולא מגישה אידיאלית.

אפלטון היה פרגמטיסט רוחני כי שאב את הידע האידיאלי שלו מתוך הדברים כפי שהם ולא מתוך כפי שהם צריכים להיות - ולפי הדברים כפי שהם קבע את הקוד למה שצריך להיות, בהיסק לא לוגי, על יסוד ידיעותיו על זהותו של האדם בן זמנו.

בכך השפיע אפלטון במיוחד על אינטלקטואלים בני זמננו, שמסיקים, במקביל לרעיון שלו, מן המלחמות שהאדם הוא רע.

אף שאריסטו היה, בתחילת הדרך, תלמידו וידידו של אפלטון, נפרדו דרכיהם מאוחר יותר. ההבדל ביניהם היה שבזמן שכוחו של אפלטון היה טמון בשיחותיו של סוקרטס, מה שמפתח ידע סובייקטיבי בטבעו, כי הוא מתבסס על פסיכולוגיית העימות האנושי הבין-אישי, אריסטו חיפש מידע על המציאות ועל העולם, שהוא ידע אובייקטיבי יותר.

אפלטון היה בן לאסכולה הפיתגוראית ומייצג של רעיונותיה.

את היסוד השגוי בתורת אפלטון ניתן לראות בהבדלה שעשה בנושא החוק, בין חוק מטפיסי למלאכותי, כשקבע כי יש הפרדה בין חוקי הטבע לחוקי האדם.

נתונים נוספים