צדק נצחי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 707
צדק נצחי
טעמו של המאבק
מאבקים אנושיים רבים הם אלה האורכים זמן רב – ולעתים זמן ארוך מכדי שאלה המעורבים בהם יוכלו לצפות בסיומם. על אף זאת, מוכנים אנשים רבים להילחם על מה שנראה להם צודק גם בתנאים קשים ביותר ותוך נשיאה בכשלונות קשים, הכוללים סכנת חיים. לעתים מזומנות נשאלת, בהקשר מאבקים כאלה, השאלה: מהו הכוח שגורם לבני אדם להמשיך ולהילחם על אף ידיעתם כי הסיכוי שינצחו קלוש וכי על אף שמלחמתם צודקת סביר שהם לא יזכו לראות את הנצחון בחייהם?
התשובה הפשוטה לשאלה זו היא שהנחת היסוד שבה איננה נכונה. הווה אומר: אף כי האדם שנלחם למען מה שנראה כ"מלחמה אבודה" אינו רואה את סופה – וקל וחומר שלא את הנצחון בה – באופק, אין הוא רחוק מן הנצחון כלל; האמת היא שכאשר משוכנע האדם בכך שמלחמתו צודקת, הוא חווה את תחושת הנצחון בה הרבה לפני שהיא מסתיימת. למעשה, טעם המאבק שחש אדם המאמין בצדק לכל אורך מלחמתו הוא טעמו של נצחון.
ההסבר לכך קיים בקשר הלשוני שבין נצחון לנצח, שכן תחושת הנצחון איננה אלא ביטוי לטעימת האדם מן הנצח, שהוא הערך היסודי שקיים בצדק. ברמת מודעות כלשהי יודע האדם שהצדק שלמענו הוא נלחם (בין אם הוא מחזיק בידע נכון לגביו ובין אם לאו) מגלם ערכי נצח – ואלה, כפי שניתן להבין ממושג הנצח, קיימים במציאות תמיד, בכל מידה שבה האדם מזהה את קיומם. מכך ניתן להבין כי ביסודו של דבר הצדק הוא נצחי – וזה ההסבר לכך שהמלחמה למען הצדק מעניקה למשתתפים בה את טעם הנצחון – הנצח הקטן – גם הרבה לפני שהיא מסתיימת בנצחון מקיף וסופי.
טעם הנצחון הוא טעמה של חוויית המאבק שחש בעיצומה של המערכה מי שלוחם למען מה שהוא מאמין בו. אף כי אמונתו של הלוחם עלולה להיות מוטעית, מה שמערער את יסוד תחושתו, עשוי גם הוא לחוות את מה שיחווה כל לוחם המאמין בצדקתו. כי מעבר לשאלה האם מטרתו של הלוחם באמת צודקת או לא, עובדה קיימת שאיננה ניתנת לערעור היא שאמונתו של האדם הלוחם בכך שמלחמתו צודקת מעניקה לו תחושת סיפוק רבה. זו ממלאת אותו, מפיחה בו כוח ולמעשה מספקת לחוויית החיים שלו את הטעם(*). טעם זה, כמוהו כמה שמשתמע ממנו, הופך את חייו של האדם לבעלי משמעות מוסרית, דבר שהוא ערך שכל בני האדם חפצים בו.
כשלעצמה, אין האמונה שהמאבק צודק מבטיחה את הצלחתו של המאבק. לצורך זה כדאי שהמאבק יהיה צודק באמת, כלומר שיתבסס על עובדות המציאות. יהיה אשר יהיה ביטויו של הצדק, יש לו משקל גדול יותר במציאות מלכל שאר הגורמים, שכן הוא מבטא את הכוח הגדול ביותר שקיים בכל עימות: את ההתאמה הגדולה ביותר למציאות. כאשר אדם צודק, משמעות הדבר היא שהעמדה שבה הוא נוקט מבוססת על עובדות המציאות, תומכת בהן ונתמכת על ידן. עובדה זו, המעניקה למחזיק בצדק את החוסן הידיעתי האפשרי הגדול ביותר, ובנוסף לכך, בצד חסינות זו, גם – בשל חוסר הצורך בחיזוק חברתי - את מידת העצמאות הרבה ביותר, היא אחד הביטויים לנצחיות הצדק.
(*) זוהי גם הסיבה לכך שמושג הטעם מובן במסורת היהודית כסיבה או נימוק וכך גם ניתן להבין את הביטוי טעם החיים כמה שמעניק משמעות לחיים.
מושג הנצח קשור בתודעת רבים לזמן ארוך אך, למעשה, אין הוא מבטא משך זמן כלשהו. הסיבה לכך שהוא נקשר לזמן ארוך נובעת מעובדת היותו בלתי מוגבל, נוגע או מושפע מהזמן. מבחינה זו, לפחות, מגדיר הנצח מצב שהוא על-זמני, כלומר כזה שאיננו קשור כלל לזמן. כשאומרים על דבר שהוא נצחי, מתכוונים לומר שהוא נמצא במימד קיומי שאיננו כפוף לזמן – אך מאידך הוא קיים באופן רוחני בכל הדברים ובכל הזמנים.
זוהי משמעותו הכוללת של הקיום הרוחני וזה, לאמיתו של דבר, מה שמאפיין את הרוחני; ערכיה של רוח האדם או ערכים רוחניים בכלל הם נצחיים בטבעם, כלומר שמידת נכונותם איננה מושפעת כלל מחלוף הזמן, מהשינויים שמתרחשים בעולם ומחליפות העתים. דבר זה מתייחס לעקרונות או לנוסחאות המתארים את היבטי הקיום במלוא מובן המילה, כלומר כמה שקיים תמיד. דבר זה מקובל בחיי היום-יום כאופייני לחוקי המתימטיקה, המדע והטבע, שאינם כפופים לשינויי זמן ומקום.
ולהיבט הפילוסופי: המושג המבטא את הרוחני והנצחי במציאות בשפת הפילוסופיה הוא המטפיסי, שמשמעו מה שנמצא מעבר לפיסי. לפיכך, מנקודת מבט פילוסופית, מהווה עובדת הקשר בין הצדק לנצח קשר ישיר בין האתיקה והפוליטיקה למטפיסיקה. האתיקה (תורת המוסר) והפוליטיקה (תורת החברה) מבוססות שתיהן על יישומו של הצדק לחיי האדם, ורבים הם הוגי הדעות שהביעו באופן מוצהר את דעתם כי השאיפה האנושית לחיים מושלמים חייבת להיות צודקת. ברמה המעשית אומר הדבר כי כדי להגיע להגשמתה של שלמות בחיים שומה על האדם המוסרי לבסס את חייו על עובדות המציאות, שבראשן העובדות הנוגעות לטבעו.
טבעו של האדם, אף שיש בו רוח וגוף, הוא קודם כל רוחני, שכן רוח האדם היא היסוד לחייו והמהות המפעילה אותם. בהתאמה לכך זקוק האדם לערכים נצחיים, שמתבטאים הן בהכרתו התבונית והן באמונתו . לא מדובר רק במרכיבי הידיעה האנושית המופשטת אלא בידיעה שאותה הוא מיישם בפעולות חייו. הצורך שיש לאדם בערכים נצחיים כדי לחיות איננו רק ביטוי של ישותו הגופנית, התובעת את הידע שאותו עליה ליישם בפעולה, אלא גם של רוחו. במימד הרוח מהווים הערכים שבהם מחזיק האדם את תוכן אישיותו, פועלים כדלק רגשי, המתבטא בכוח החיים שלו.
האיכות והעוצמה של כוח החיים שקיים בחזקת האדם הם תוצר ישיר של המידה שבה ערכיו הם צודקים, כלומר מתאימים למציאות. כשבגופו הרוחני של היחיד קיים שלד מוצק של ערכי נצח מתבטא הדבר ביכולת העמידה שיש לו במצבי לחץ, שכן אין הגורמים המשתנים של המציאות החברתית המקיפה אותו יכולים לשחוק את יציבות עמוד השדרה הנצחי של האמת המציאותית. במצב כזה, שבו היחיד האנושי חמוש בכוח חיים המבוסס על שילוב בין אמת מציאותית לאמונה בצדקתו, יכול הוא לקחת חלק תוך מלחמה ללא חת, פגיעה או כניעה גם במאבקים הקשים ביותר, תוך תמיכת הצדק.
לאור כל זה, משמעות ההצהרה על "צדק נצחי" איננה שקיים במציאות צדק שהוא בעל מעמד נצחי אלא שהצדק הוא נצחי ביסודו. במובן זה האמירה צדק נצחי מקבילה לאמירה צדק מציאותי ומשלימה אותה. בשני המקרים קיימת ההכרה שביסודו של הצדק – בלי קשר לדרך, למידה ולצורה שבה הוא מופיע – יש יסוד שכמו כל ערך יסודי במציאות הוא בעל קיום שאיננו ניתן להכחשה, להפרה, לשחיקה או לדילול. הכרה בכך שהצדק הוא נצחי משמעה הכרה בכך שהצדק מבטא במציאות אמת נצחית. לפיכך, גם אם פעולת הצדק בעולם מיושמת בהקשר מצומצם וחלקי, היא מבטאת עקרון נצחי שהוא בעל עליונות קיומית על כל הקיים בעולם. באותו מובן שהנצח הוא מעל לזמן – ושכל מה שמתרחש כפוף לו – טעם הנצחון שחש האדם הלוחם במאבקו הוא ביטוי של היות הצדק נצחי.