למען עצמו או למען הכלל?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 755
למען עצמו או למען הכלל?
על מיתוס ניגוד הענינים
שום אוהד קבוצת כדורגל לא היה מקבל מחלוץ מרכזי שהחמיץ הבקעה מול שערה החשוף של הנבחרת היריבה תירוץ כמו: "לא רציתי להתבלט". במקרה של משחק כדורגל זה ברור לכל כי המאמץ החזק ביותר שייעשה על ידי כל שחקן באופן אישי יפעל לטובתו באותה מידה שבה יפעל לטובת קבוצתו. מבחינה זו, כל "התבלטות" אישית תשתלם ברווח לקבוצה כולה.
מפתיע, מבחינה זו, עד כמה דווקא בעולם כה תחרותי כמו ספורט לא נפוץ, מוסכם ומקובל הרעיון שיש ניגוד ענינים בין שחקן לקבוצתו, כפי שכה מקובל רעיון הניגוד בין היחיד לכלל בתחומים רבים אחרים. אך בחברתנו פשה כסרטן הרעיון שיש ניגוד מובנה בין עניני האדם היחיד לעניני החברה ודרך קבע נתפסת פעולתו של אדם למען עצמו כאילו היא מנוגדת לענין החברתי. דרך קבע מוצג בפנינו הענין החברתי-ציבורי ככזה שמנוגד לענין האישי-יחידאי; שוב ושוב, בצורות שונות, שבים וחוזרים לפנינו על הברירה שעומדת בפני האדם בין פעולה למען עצמו לפעולה למען החברה, תוך הדגשת הצורך בהעדפת הכלל על פני היחיד. בהתאמה לכך, בכל פעם שזורחת בשמי חיינו דמותו של גיבור – של חייל שפועל באומץ בתנאים של סכנה לחייו – עולה בחברתנו מקהלת קולות שבנסותם להחמיא לו הם מציגים אותו כמי שבכלל "לא חשב על עצמו".
דברים אלה מסתכמים, כאמור לעיל, בהנחה שיש ניגוד בין עניניו של היחיד לבין עניני החברה שבה הוא חי – ושניגוד זה הוא כה עמוק עד שלא יתכן שתהיה פעולה של אדם למען עצמו מבלי שזו תשתלם בנזק לחברתו. אך לא רק שזו טעות לראות פעולה למען הכלל כפעולה שבה מקריב אדם את עניניו הפרטיים, ההיפך הוא הנכון: את החברה על היחיד לראות כמה שמבטא את ערכיו ולא מנוגד להם. בחברה מוסרית, כפי שראוי שחברה תהיה, לא מוטלת על האדם חובה לבחור בין עצמו לבין הכלל והוא רואה את עניניו האישיים ואת עניני החברה כמשתלבים זה בזה.
אך מיתוס ניגוד הענינים אינו מבטא כשל תמים של אי הבנה, אלא כוונה מודעת להפריד בין היחיד לחברה ועד כמה שאפשר אף לנגד ביניהם; דווקא בגלל הקשר הצמוד בין עניני היחיד לאלה של חברתו תהיה פגיעה בעניני היחיד גם פגיעה בחברה. אך יש לראות טעות זו כנובעת ממערכת רעיונית שמעוניינת לפגוע במעמדו של היחיד ובערכי היסוד שלו, שבהם פעולתו למען עצמו חשובה ביותר. בהקשר זה, ברור כי לעתים ייתפס נוכל השולח ידו בקופה הציבורית, אך זו טעות גדולה לראות את טעותו הקטנונית כיותר ממה שהיא: טעות קטנה וטפשית.
טעות זו מבוססת על כך שפעמים רבות ניתן באמת לראות איך בני אדם טפשים וקצרי ראות מתנהגים כאילו יש באמת ניגוד כזה, וכאילו בפעולה למען הכלל פועל היחיד בניגוד לעניני עצמו. את ההאשמה הזו, שמפנים לעתים קרובות נגד פוליטיקאים, כאילו אין הם חושבים על העם אלא רק על עצמם, נשמע, כאמור לעיל, לעתים רחוקות כשהיא מופנית כלפי שחקן כדורגל המיטיב במשחקו. כשמדובר בהקשר מסוג זה ברור כי ביצוע אישי טוב עולה בקנה אחד עם תוצאה הטובה גם לקבוצה.
השאלה הניצבת בפני יחיד באם לפעול למען עצמו או למען הכלל תישאל רק במצבים האופייניים לחברה לא מוסרית, שבה יש ניגוד כזה. בחברה מוסרית יש התאמה ואי סתירה בין עניני היחיד ודאגתו לעצמו לבין עניני החברה. כל יחיד מבין כבר מילדותו כי הוא יכול להביא בפעולתו גאווה למשפלכיתתו או לעירו, ושבעצם היותו חלק משלם חברתי הוא נושא בחובו גם את כבודה וגאוותה של הקבוצה – משפחה, עם או אף כלל האנושות. בידוע הוא שיוצרים גדולים מביאים כבוד לא רק לעצמם אלא גם למשפחתם ולעמם כי החברה המוסרית מאורגנת כך שפעולתו של היחיד למען עצמו היא גם פעולתו למען חברתו ושהישגו של היחיד נחשב בה כהישג גם לקבוצה שבה הוא חבר.
בהקשר זה שומה על היחיד לראות את עצמו כמי שפעולתו למען עצמו איננה נפרדת מפעולתו למען אחרים ובמקום להניח "או" ביניהם, כדאי שיניח "גם" ויראה איך בהישגו האישי הוא מועיל גם לעמו.