צר עולמם

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 674

 

צר עולמם

על קטנוניות פעילה בפוליטיקה ובתקשורת

הקטנות האנושית מתבטאת בנקודת מבט קטנונית: "צר עולמי כעולם נמלה" מופעל רבות בפוליטיקה, אחד מתחומי העיסוק שבהם מתחוללות מזה עידנים סערות כוס מים שאיכשהו מצליחות להטביע בתוכן גם לויתנים. הדוגמה העכשווית הבולטת כל-כך היא הנסיון לפרשן את פעולותיו המדיניות של ראה"מ שרון לאורן של בעיותיו האישיות, המשפטיות/משפחתיות ולהניח כי הן מה שעומד ביסוד פעולותיו (כאילו זה משנה).

ליקויה של צרות מבט זו איננו באי הנימוס היסודי או בסבל שהיא מסבה לקרבנה, אלא בחוסר הריאליות שלה ולכן, מתוך-כך, בחוסר המעשיות שלה – הרי אין דרך שבאמצעותה יכול מישהו לדעת אל-נכון מה עומד מאחורי החלטותיו של מדינאי. אין אנו קוראי מחשבות וגם אם היינו והיינו יכולים להוכיח זאת – לא היה הדבר משנה כהוא זה לעיקרי ההתמודדות הפוליטית, אשר מתעמתת עם הדברים ולא עם מה שכביכול עומד מאחוריהם ברמת הענינים האישיים (להבדיל מהענינים הלאומיים).

וכל זאת, כמובן, בהנחה שאין למתמודד, אם הוא איש כבוד, בהשמצה אישית – או, לפחות, שאין הוא רואה בהשמצה אישית כלי פוליטי לגיטימי לצורך שינוי דעתו של מתנגדו.

לכן, אפפה אותי שניות משונה למראה ומשמע מסיבת העיתונאים שנתקיימה אתמול בבית הלבן: מחד שמחתי על הכבוד הלאומי הפתאומי שעטו ראש ממשלתנו ואנשי התקשורת שלנו כשפצחו פיהם בעברית רעננה למול המארחים הנבוכים, אך מאידך הצטערתי על כי לא נחשפה קבל עם ועדה חרפת צרות האופק של התקשורת הישראלית; נציגיה של זו, שכללו את התקשורת הממלכתית הישראלית (דבר ש(אגב) אין הדעת סובלת במדינה חפשית כמו ארה"ב), הטרידו יותר מפעם אחת את ראש הממשלה הישראלי בשאלות שלא התייחסו אל הרעיונות הראשיים והמרכזיים של מסיבת העיתונאים (שהם בעצמם כינוה "הסטורית" בשל סעיף השיבה) אלא אל רובד העימות המפלגתי הפנימי שלו – וללא שום בושה, גם אל הבעיות האישיות המשפטיות/משפחתיות שלו.

נוסיף כי את כיווץ הנושאים הלאומיים למימד האישי על ידי הממלכתיות הישראלית השלימה היום שלי יחימוביץ כשציינה בראיון עם אהוד ברק כי "יש החושבים" שעל רקע "ענינים אישיים שלו ושל משפחתו" מוביל שרון מהלך שנועד לחלצו אישית – וזיכתה אותנו בחוויה המביכה שבה נאלץ ברק, מתוך יושר יסודי, להגן על כבודו של שרון בציינו כתגובה כי מדובר ב"פטריוט אמיתי"...

צרות תפישת העולם של הכתב הישראלי שומרת אמונים לדורסנות הגסה של הצבריות במובן הגרוע ביותר שלה; כשהשמאל האמריקני רוצה לפקפק במגמותיה האמיתיות של הפוליטיקה שלו ולרמוז על מאפיינים האישיים האפלים של אנשי מדינתו, הוא יוצר סרט כדוגמת "לכשכש בכלב" ונזהר יפה יפה לא רק שלא לומר דבר מסוים על איש מסויים ללא הוכחות (מתוך שילוב של כבוד וחשש מתביעה) אלא שתהיה במעשה, לפחות, הנאה אמנותית ראוייה. אם היתה איילה חסון כתבת אמריקנית, היא היתה שואלת את הנשיא בוש, באמצע מסיבת עיתונאים על מגמות היציאה לעירק, אם לא יזם את המהלך רק כדי להעלות את הרייטינג שלו למול קארי...

נתונים נוספים