כפייה כפייתית

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 681

כפיה כפייתית

על "חופש" עפ"י השמאל

אחד מסימניה המובהקים של חברת הכפיה הישראלית היא הפיכתה של הכפיה לשגעון כפייתי של המחוקק – הטמעתה ברובד הנפשי-סובייקטיבי והלא-מודע של תודעת איש הציבור.

המדינאי של היום אוהב לראות את עצמו כ"מחוקק", כמשה רבנו מודרני, המוריד תורה מהר סיני – אלא שההר שממנו "מוריד" איש הציבור שלנו את "תורתו" אינו אלא עמק הבכא של דמיונו הפנימי; דמיון קודח דל זה, המבטא את מלחמת המעמדות האדומה, אינו מתחשב בהבדל העקרוני שבין עקרונות היהדות לאלה של הסוציאליזם ההרסני - בין מעשה של צדק, המבוסס על עקרונות השכל האלוהי והמציאות העובדתית, לבין מעשה המבוסס על רגשות עיוורים ומונע על ידם.

יותר מכל, אין איש הציבור רואה הבדל בין חופש לכפיה – בין מנהיגותו של משה, אשר עם ישראל הלך אחריו מרצון להר סיני - לבין תורה שנכפית על עם ישראל באלימות כוח הזרוע השלטונית, כנגד רצונו.

איש הציבור של היום, אשר אינו רואה את עצמו כמשרת הציבור אלא כאדונו, הוא מחוקק כפייתי תרתי משמע – לא רק שהוא שופך על האזרח הישראלי קיתון אדיר של חוקי כפיה, אלא שהוא רואה עצמו כפוי לכך בשל תפישת העולם שלו, אשר רואה את החקיקה כדרך השלטון היחידה שאין בלתה. מבלי לחשוב פעמיים על השלכותיהם של החוקים שהם מחוקקים, רואים היום נבחרי הציבור את החקיקה כדבר הכרחי ומכובד גם יחד; הם תופשים אותה כדרך המלך של ההתנהלות המדינית - כדרך המעשית של הניהול וההנהגה המדיניים הנכונים, מבלי לשים ליבם לכך שבכל חוק טמונה, באופן מובנה, כפיה.

בנקודות מסויימות של התפתחות החברה האנושית, ייצגו העריצות, השררה והכפיה טווח כשלון אנושי שכיסה את מלוא טווח האפשרויות שבין טעויות תמימות למזימות שפלות. בימינו – נמצאים אנו היום, מבחינה זו, בנקודת שפל שכמוה לא ידעה האנושות: במצב שבו הצליחה העריצות לתפוש מקום כה מרכזי בנפש האדם, עד שרוב בני זמננו – ובמיוחד אלה המאכלסים את המדינות שבהן שורר הסוציאליזם – אינם רואים בחוק הכפוי משום כפיה. יתרה מזו, הם רואים בכפייה החוקית ביטוי של חופש.

כשאין אדם רואה כפיה היכן שיש כפיה ברורה, הוא עיוור – ואם עיניו אינן לקויות, אז הבעיה היא ברוחו; אדם כזה – או חברה כזו – הם חולי-רוח - מטורפים. רובן ככולן של חברות זמננו הן כאלה: חברות הרואות בכפיה החוקית הסדר המבטא את החופש החברתי של מדינות העולם החפשי. אין מפעילי החוקים בעולם המערבי רואים בחוקי המדינה משום כפיה, בשל טעות מובנית בתפישתם, הרואה את ההתנגדות למדינה, המייצגת חופש, כפגיעה בחופש. הסתכלות זו מצריכה הכנה תשתיתית גדולה, המתבססת על חינוך ארוך, הרואה את המדינה כחפשית ואת החוק התומך בה כביטוי של חופש.

כשהשקפה זו מוחזקת על ידי משלמי המסים, כל מי שמסרב להשתתף בתשלום המסים, ייתפש כמי שפועל נגד זכויותיהם של בני החברה – וככזה, כמי שפוגע בחופש.

אין סימן מובהק יותר לטירוף הרוע שאחז בחלק מבני חברתנו מעוורונם להיבט הכפייתי של חוקי הכפיה של מדינת כפיה, שהוא העוורון לסבל האנושי היסודי הנגרם על ידי הכפיה, לנזק המיידי והמצטבר בנפש בני האדם הנכפים לפעול כנגד רצונם, לדלתות הנפתחות לשחיתותם של בעלי השררה המופקדים על הפעלת הכפיה והעוורון המקיף לגבי ההיבט העריצותי של ההליכים הכפייתיים המעורבים, בהכרח, בכל תהליך של חקיקה.

מדינה של כפיה, מדינה שחוקיה נכפים על האזרחים בניגוד לרצונם ולעניניהם, היא מדינה של שחיתות ממוסדת, וכל המשתתף ללא ערעור במנגנון מסוג זה יהפוך, בהכרח, לשותף לפשע.

כפיה כפייתית

על "חופש" עפ"י השמאל

אחד מסימניה המובהקים של חברת הכפיה הישראלית היא הפיכתה של הכפיה לשגעון כפייתי של המחוקק – הטמעתה ברובד הנפשי-סובייקטיבי והלא-מודע של תודעת איש הציבור.

המדינאי של היום אוהב לראות את עצמו כ"מחוקק", כמשה רבנו מודרני, המוריד תורה מהר סיני – אלא שההר שממנו "מוריד" איש הציבור שלנו את "תורתו" אינו אלא עמק הבכא של דמיונו הפנימי; דמיון קודח דל זה, המבטא את מלחמת המעמדות האדומה, אינו מתחשב בהבדל העקרוני שבין עקרונות היהדות לאלה של הסוציאליזם ההרסני - בין מעשה של צדק, המבוסס על עקרונות השכל האלוהי והמציאות העובדתית, לבין מעשה המבוסס על רגשות עיוורים ומונע על ידם.

יותר מכל, אין איש הציבור רואה הבדל בין חופש לכפיה – בין מנהיגותו של משה, אשר עם ישראל הלך אחריו מרצון להר סיני - לבין תורה שנכפית על עם ישראל באלימות כוח הזרוע השלטונית, כנגד רצונו.

איש הציבור של היום, אשר אינו רואה את עצמו כמשרת הציבור אלא כאדונו, הוא מחוקק כפייתי תרתי משמע – לא רק שהוא שופך על האזרח הישראלי קיתון אדיר של חוקי כפיה, אלא שהוא רואה עצמו כפוי לכך בשל תפישת העולם שלו, אשר רואה את החקיקה כדרך השלטון היחידה שאין בלתה. מבלי לחשוב פעמיים על השלכותיהם של החוקים שהם מחוקקים, רואים היום נבחרי הציבור את החקיקה כדבר הכרחי ומכובד גם יחד; הם תופשים אותה כדרך המלך של ההתנהלות המדינית - כדרך המעשית של הניהול וההנהגה המדיניים הנכונים, מבלי לשים ליבם לכך שבכל חוק טמונה, באופן מובנה, כפיה.

בנקודות מסויימות של התפתחות החברה האנושית, ייצגו העריצות, השררה והכפיה טווח כשלון אנושי שכיסה את מלוא טווח האפשרויות שבין טעויות תמימות למזימות שפלות. בימינו – נמצאים אנו היום, מבחינה זו, בנקודת שפל שכמוה לא ידעה האנושות: במצב שבו הצליחה העריצות לתפוש מקום כה מרכזי בנפש האדם, עד שרוב בני זמננו – ובמיוחד אלה המאכלסים את המדינות שבהן שורר הסוציאליזם – אינם רואים בחוק הכפוי משום כפיה. יתרה מזו, הם רואים בכפייה החוקית ביטוי של חופש.

כשאין אדם רואה כפיה היכן שיש כפיה ברורה, הוא עיוור – ואם עיניו אינן לקויות, אז הבעיה היא ברוחו; אדם כזה – או חברה כזו – הם חולי-רוח - מטורפים. רובן ככולן של חברות זמננו הן כאלה: חברות הרואות בכפיה החוקית הסדר המבטא את החופש החברתי של מדינות העולם החפשי. אין מפעילי החוקים בעולם המערבי רואים בחוקי המדינה משום כפיה, בשל טעות מובנית בתפישתם, הרואה את ההתנגדות למדינה, המייצגת חופש, כפגיעה בחופש. הסתכלות זו מצריכה הכנה תשתיתית גדולה, המתבססת על חינוך ארוך, הרואה את המדינה כחפשית ואת החוק התומך בה כביטוי של חופש.

כשהשקפה זו מוחזקת על ידי משלמי המסים, כל מי שמסרב להשתתף בתשלום המסים, ייתפש כמי שפועל נגד זכויותיהם של בני החברה – וככזה, כמי שפוגע בחופש.

אין סימן מובהק יותר לטירוף הרוע שאחז בחלק מבני חברתנו מעוורונם להיבט הכפייתי של חוקי הכפיה של מדינת כפיה, שהוא העוורון לסבל האנושי היסודי הנגרם על ידי הכפיה, לנזק המיידי והמצטבר בנפש בני האדם הנכפים לפעול כנגד רצונם, לדלתות הנפתחות לשחיתותם של בעלי השררה המופקדים על הפעלת הכפיה והעוורון המקיף לגבי ההיבט העריצותי של ההליכים הכפייתיים המעורבים, בהכרח, בכל תהליך של חקיקה.

מדינה של כפיה, מדינה שחוקיה נכפים על האזרחים בניגוד לרצונם ולעניניהם, היא מדינה של שחיתות ממוסדת, וכל המשתתף ללא ערעור במנגנון מסוג זה יהפוך, בהכרח, לשותף לפשע.