השמאל, סובייקטיביזם ופרובוקציות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 668
השמאל, סובייקטיביזם ופרובוקציות
השמאל הוא סובייקטיביסט המאשים את מתנגדיו בפרובוקציות שהוא עצמו יוצר יש מאין - והוא עצמו מאמין בהן לאחר מכן.
הדוגמה הישראלית הקלאסית לכך, שעל מתנגדי השמאל המקומיים לשמור ולזכור לנצח, היא רצח רבין, רצח שהוא יזמתו ויצירתו של השמאל מהחל ועד כלה, כלומר מרעיון ההסתה המאפשר להסית כנגד המסיתים כביכול ועד לרעיון דיכוי המתנגדים הפוליטיים באופן קולקטיביסטי בשל פעולת יחיד.
כל המבצע העצום הזה של בלימת כוח ההתנגדות של אויבי השמאל בישראל בוסס, כזכור, על רעיון הפרובוקציה אשר שימש אמצעי להכפשת שמם הטוב של המתיישבים מעבר לקו הירוק ואח"כ להוקעתם כאלימים בעקרון ובמעשה.
כן, אחד ממושגי היסוד בתפישת עולמו של השמאל הוא הפרובוקציה - מושג שהפוליטיקה של השמאל הכניסה לשימוש נמרץ במשך מאה השנים האחרונות. "קוראי המחשבות" השמאלנים החדירה רעיון זה ככלי חשוב במערכת התעמולה שלה וכפתה על המתנגדים שישתמשו בו גם הם ועל ידי כך יהפכו אף הם למתיימרים לדעת שפעולתו של אדם זה או אחר איננה "אמיתית" אלא מתוכננת כדי להשיג תגובה מסויימת ממתנגדו.
אורי אבנרי, אחד הפוליטיקאים השמאלנים המנותקים ביותר מהמציאות, הצהיר לאחרונה שהמטיילים הישראלים שהותקפו בהר עיבל היוו פרובוקציה. "פרובוקציה" קוראים אנשי השמאל לביקורו של ח"כ שרון בהר הבית – ולכל פעולה שאיננה מוצאת חן בעיניהם, כולל, כמובן, כל התיישבות שאיננה שמאלנית. מאידך, עובדת הימצאם של ילדים ערבים בחזית הפורעים איננה נתפשת על ידם כצורה של התגרות...
מה משמעות תפישתו של השמאל את ענין הפרובוקציה?
פרובוקציה משמעה התגרות. בעולם חמרני שבו שולט הביטוי של "גירוי ותגובה" כרכיב בעל אופי מטפיסי-קוסמי, התגרות היא פעולה שבאה לגרום לתגובתו של אדם אחר.
זהו הרעיון שהשמאל הרחיב לידי פילוסופיה פוליטית שלמה; פילוסופיה זו מציגה את כל פעולותיו של היריב הפוליטי שלך כפעולות פוליטיות שמטרתן, גם אם אין בהן אלימות או פשע כשלעצמן, היא שלילית, מכיוון שביסודן עומדת שאיפת ההתגרות.
לפי רעיון זה, עצם קיומו של המתנגד היא התגרות.
השמאל, כמובן, לא יגיד זאת בצורה זאת; הוא איננו רוצה להיתפש כמו שהוא – צר אופק, שבעולמו אין שום מקום לתפישות אחרות (כי הוא איננו מסוגל, בעצם, לתפוש רעיון זה) . לכן, כלפי חוץ הוא מסכין עם זכות האחר לקיום, אך בפעולותיו באה לידי ביטוי ההשקפה שאין לשונה זכות קיום.
ההאשמה בפרובוקציה – בהתגרות - חושפת את טבע המזימה.
לפי הפוליטרוק השמאלני, אם אתה עומד, זה נעשה כדי להרגיז מישהו; אתה אינך אוכל תפוח כדי להזין את עצמך, אלא כדי להתגרות בזה שאין לו תפוח – ואתה חי איפה שאתה חי ואיך שאתה חי כדי לעצבן "חפים מפשע", שאינם חיים כך.
העובדה שניתן להאשים בפרובוקציה כל אדם וכל פעולה, העובדה שיש רבים שמוכנים להסכים עם האשמה כזו אף כי לא ניתן להוכיח אותה (ולכן גם לא להפריכה) והעובדה ששיטה זו היא, לפיכך, לא צודקת, אכזרית ואנטי אנושית, איננה מטרידה את השמאל; לשמאל, שגישתו מנוגדת-מציאות באופן מובנה, אין, ממילא, שום ענין מיוחד בעובדות המציאות.
השמאלני הוא סובייקטיביסט בפועל: הוא אינו בודק את רעיונותיו אל מול המציאות כדי לברר אם הם צודקים; די לו ברעיונות שנמצאים בתודעתו וכל מה שמתרחש במציאות מסונן דרך קבע דרכם. השמאלני נוסע במשך כל ימי חייו על מעט הדלק העובדתי הדליל שעימו הסכים בימיו הראשונים בחממת תנועת הנוער – ובשום נקודה מאז, במשך כל חייו, דרך שירותו הצבאי ועד לשירותו המפלגתי, הוא לא קיבל מאיש את ההזדמנות לבדוק את הנחות היסוד שלו ו/או להרחיב את הבנתו על המציאות.
אני מהמר על כך שאם תוצגנה לאדם זה שאלות יסוד לגבי החיים, לא יהיו התשובות שיתן עליהן בגיל 15 שונות מאלה שיתן עליהם בגיל 50.
וזו גם הסיבה לכך שאין אדם כזה יודע את ההבדל בין הפרובוקציות האמיתיות שביצירתן הוא מעורב, כאשר מציבים אותו בהפגנה שמאלנית כלשהי בשנות העשרה שלו, לבין זעמו האמיתי של איש סובל, אשר מפגין את כאבו. איש השמאל הפקיע מעצמו את השיפוט האישי, הבלתי אמצעי, של עובדות המציאות, והפקיד שיפוט זה בידי המפלגה. היא, המפלגה, תקבע מהי אמת ומהי פרובוקציה, לפי המפתח הפשוט: משלנו = אמת. לא משלנו = פרובוקציה.
מכל זה עולה שאלה, שנשאירנה פתוחה לצורך מחשבה: האם יש דרך לדעת מהו ההבדל? האם יכול אדם לדעת מתי מישהו עושה דבר כלשהו ממניעים של התגרות ומתי לא?
ובלי קשר מחייב לתשובה על שאלה זו, אני חפץ לסיים מאמר זה בכך: כאשר אני רואה, בשידורי הטלויזיה הישראלית, נערה נחמדה המקפצת בעוז, כשחיוך על שפתיה, וזועקת בקול גדול, אל מול המצלמה: "מוות לערבים!" בתכנית שמכוונת להבאיש את ריחם של מתנגדי השמאל, אני חש, משום מה, בבירור, כי זוהי פרובוקציה...