האשם איננו אחראי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 651
האשם איננו האחראי
התגברות הסובייקטיבי על האובייקטיבי
בבוקר שלמחרת מעשה הרצח בעמנואל מנהלים בתקשורת דיונים נמרצים מסביב לשאלה אם האשמים במה שקרה הם אנשי חברת "דן" שלא סיפקו אוטובוס ממוגן כדורים או חברי הכנסת שלא לחצו מספיק על אספקת אוטובוס כזה או, אולי, הקיצוניים הימניים אשר "בגללם קורה מה שקורה מלכתחילה". הכל מסכימים, בקשר של שתיקה, על כך שאין מקום לדון באוייב האמיתי: באלה שירו, פוצצו ורצחו – ובאלה ששלחו אותם לעשות זאת.
האוייב האמיתי, לדעת החבר'ה מהתקשורת, הוא משהו שבו לא ניתן לדון או לטפל, מין כוח טבע עליון כזה, סופה, גשם או מבול, או, אולי, אל מרושע, שכנגד גזר הדין שלו ממש אין מה לעשות – ואחרי שביתך נסחף ובכית מרה, אין לך ברירה אלא להמשיך בשגרת חייך עד לסופה הבאה שיחליט האל הרע להטיל עליך. במקום להתבונן בעולם החיצוני, לעסוק במציאות האובייקטיבית, בעובדות, בפתרון הבעיות בדרך אנושית, כלומר על ידי הפעלת חכמה וצדק, אנו עוסקים במלחמות בינינו לבין עצמנו, מתבוננים אל נפשנו פנימה, אל הסובייקטיבי, כאילו שחיטוט בפצע הנשיכה יתן לנו את הפתרון במלחמתנו נגד החיה הטורפת המסתערת עלינו מבחוץ.
בזמן האחרון, מרבים החבר'ה מהתקשורת לזרות חול בעינינו, כדי להסיח את דעתנו מן העיקר אל הטפל, מן האובייקטיבי אל הסובייקטיבי או, במלים פשוטות יותר: מהטיפול האמיתי באוייב האמיתי לנושאים שוליים ומשניים ביחס, הנוגעים לליקויים טכניים בצידנו. בעת התקפה, הם מסיחים את דעתנו מהמלחמה כנגד התוקפים על ידי כך שהם מוצאים במה להאשים את המגינים ובמקום להתמודד עם העולם החיצון ולעסוק במציאות האובייקטיבית, הם נמלטים אל עולמם הפנימי, הסובייקטיבי. בכך בוגדים אנשי התקשורת בעצם רעיון התקשורת: במקום לספק לאלה המקיימים אותם קשר אובייקטיבי למציאות, הם עוסקים בניתוקם ממנה ומיקודם בתחום הסובייקטיבי שבו מתקיים עולמם הפנימי.
עולם סובייקטיבי זה הוא עולמו הדמיוני של המטורף המסוכן, אשר לא רק שהוא שוגה בדמיונות מנותקים מהמציאות, אלא שהוא גם כופה אותו על בני אדם אחרים. עולם זה בא לידי ביטוי בחלומותיו-מאוייו הדמיוניים של השמאל ובתקשורת החלומות שהוא מפעיל כנגד העם הסובל היושב בציון: אם חוליית מרצחים קוטלת מספר חיילי צה"ל שהתגייסו לפני שבוע, צורחת התקשורת על ה"פשלה" הפיקודית שבאה לידי ביטוי בכך שלא היו על החיילים שחפ"צים בארוחת הצהריים; אם פגז מרגמה פוצע ילד פציעה "בינונית" (כלומר כורת לו יד או רגל) דנים אמצעי התקשורת בשאלת האחראים על המיגון או בבעיה הפסיכולוגית של הפסיכולוגים שאמורים לשחרר את ילדינו מטראומות. לעתים רחוקות הם יפליגו ממחוזותינו הפנימיים כדי לבקר גורמי חוץ אך בכל מקרה, כאמור לעיל, הם מקפידים שלא לטפל באויבינו האמיתיים.
הפלשתינים הם מתלמידיה הטובים ביותר של רשות השידור של ישראל. בתכנית בוקר שנערכה בערוץ הראשון שמענו את אחד מבכיריהם אומר לאחרונה, בתגובה לשאלה לגבי רצח השר זאבי, כי הוא, לא פחות ולא יותר, "מאשים בזה את שירותי הבטחון הישראליים" שהתרשלו בתפקידם. רעיון זה של האשמת השומר שהתרשל, כביכול, ברצח, נתרם על ידי הוגי רשות השידור; במשך החדשים האחרונים, הם טיפחו בציבור את הרעיון המבולבל והמסוכן שהאחראי הוא האשם, עד כדי שהגיעו לקיצוניות האבסורדית, אשר פוטרת את התוקפן מאשמה כלשהי. זה בדיוק מה שהתרחש בועדת החקירה לגבי אירועי המרד וההתפרעויות של השנה החולפת בכפרים הערבים: בועדה זו ראינו כולנו את העינוי הפומבי שלו זכו ראשי המשטרה שהגנו על הציבור ולעומת זאת את ההתעלמות הגלויה ממעשי האלימות של הפורעים עצמם; כולנו חזינו בדרך שבה שופד על ידי אמצעי התקשורת, ה"שחור התורן", בן-עמי, על עמוד הקלון בשל מקרי מוות של ערבים אזרחי ישראל במהומות השנה שעברה - וכל זאת בזמן שהחבר'ה מהתקשורת עושים כבוד לבני משפחותיהם של הפורעים הרוצחים (כן, רבותי, רוצחים) שנהרגו, נותנים מים לאימו של אחד ומראיינים כאורח באולפן את אביו של אחר.
כך, כרגיל לאחרונה, באים חשבון קודם כל עם מי שהגן עלינו ועוזבים לנפשו את מי שהתקיף (ולמעשה נותנים לו, בכך, רשיון להמשיך במעשיו). כך מנסים לטעת בנו את הרעיון שהאחראי הוא האשם, כלומר: שזה שהיה אחראי על הבטחון, הוא – ולא זה שהתקיף אותנו – האשם במה שקרה. הלוגיקה המעוותת של הוגי רעיון זה מורכבת משני השלבים הבאים: א. אם האחראי היה ממלא את תפקידו כהלכה, לא היה מתרחשת ההתקפה או, לפחות, לא היתה מצליחה. מכך, האשמה רובצת על כתפי האחראי. ב. אם האשם הוא האחראי, אז אין מה לחפש אשם במקום אחר ולכן זה שמתקיף איננו שייך לענין. זו הדרך שבה, מחד, נותנים לאשם האמיתי להתחמק מתוצאות פשעיו ומאידך, מטילים את האשמה על כתפי האחראים.
לפי שיטה זו, השוטר – או החייל - הוא תמיד האשם ואילו השודד והרוצח אינם אלא כוחות הטבע הנמצאים מחוץ להישג ידינו.
פילוסופית, העקרון האפיסטמולוגי(*) שמעורב בהקשר זה הוא התגברות הסובייקטיבי על האובייקטיבי: התגברות האמונה הטפלה באליל הסובייקטיביות – אליל ההתבוננות פנימה, אל מה שמתרחש בד' אמותינו – על חשבון ההסתכלות במציאות ומתוך התעלמות מן העיסוק האובייקטיבי עם המציאות האובייקטיבית. זהו גם תיאורו של מצב נפשי קשה, המכונה לעתים קטטוניה, והוא מאפיין בני-אדם שעברו טראומה קשה, ש"נתקעו" בהזיית סם או בחוייה היפנוטית – או סתם מבוגרים שלא התבגרו וחיים בעולם מנותק של אגדות ילדים לא מציאותיות. בעולם השפוי יש מוסדות המטפלים באנשים אלה כדי להשיב את הקשר שלהם למציאות או, לפחות, להגן עליהם מפניה לזמן הבראה מסויים; בחברה שפויה צריך אדם שנמצא במצב סובייקטיבי למצוא את מקומו במקום שבו נמצאים אלה החיים בעולם מנותק מהמציאות, המקום השמור לאלה שאינם יכולים להתמודד עם המציאות החיצונית והתמוטטו-קרסו נפשית והכרתית לתוך עולמם הפנימי. אך בעולם המדיני של ישראל, מקבלים אנשים אלה מעמד של מנהיג עם סמכויות בלתי מוגבלות – החבר'ה מהתקשורת נותנים לגישתם אישור – והם מטילים את תביעות עולמם הסובייקטיבי על אזרחים הסובלים ממתקפות אובייקטיביות.
המביט פנימה אינו רואה את החוץ; במקום לעסוק עם האוייב ועם מניעת פעולותיו וחיסולו, מעדיפים אנשי התקשורת "שלנו", בהשראת השמאל העכשווי, לעסוק בליקויי התפקוד של הממשל הישראלי. בכך הם מסיטים את המיקוד מהפעולה שצריכה להיעשות במונחים של חיסול האוייב, המתנגד האלים והכוחני לחיי האזרח - לפעולה של חיסול חשבונות פוליטיים פנימיים עם ה"אוייב" שמאיים על מקומם בבית הנבחרים. אין כמו גישה זו כדי להמחיש את התמיכה הישירה ברוע האוייב המבוצעת על ידי התקשורת הישראלית, בדרכים של איפה ואיפה ושל מדד ערכים כפול: מחד מתעלמת תקשורת זו מהאלימות הבוטה של האוייב - מההתקפות הקבועות שעורכים הערבים על היהודים; אלה אינן מעניינות אותם יותר כי הרי זה "ענין שגרתי" וממילא, כאמור לעיל, "אין מה לעשות". מאידך, כשמדובר בבעיות אלימות הקרובות ללב אנשי התקשורת, כמו "אלימות במשפחה" מסתבר כי לאלימות דוקא יש שלל של פתרונות הגיוניים, מעשיים וצודקים – אף כי אלה שמורים, מבחינתם של החבר'ה מהתקשורת, לבעלים שמכים את נשותיהם.
(*) אפיסטמולוגיה = תורת ההכרה, אפיסטמולוגית = מבחינת תפישה ההכרה האנושית