הספד של אמת
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 758
הספד של אמת
ה ס פ ד לזכרו של אהוד מנור, אמן נאיבי
לטוב ולרע, מהווה אהוד מנור, שהלך מעימנו רק אתמול, סמל לכוח היוצר של היהודי בישראל. הוא היה רב כשרונות, במיוחד בתחום המלה – ולא רק בעברית; הוא נחשב על ידי רבים כגדול המתרגמים ורבים-רבים הם המחזות ומחזות הזמר שתרגם.
רק פגם תרגום עקרוני אחד היה בחייו של אמן זה: תרגום משפת המציאות לשפת האם; כמו רבים מחבריו האמנים, הוא לא ידע לקרוא את המציאות. לא במלואה, מכל מקום.
כמו רבים מחבריו האמנים בישראל, הוא נכשל בהבחנתו המציאותית בין אמנות טהורה לפוליטיקה, ואין כמו הלווייתו דוגמה ליחס שבין טוהר אמנותי לזוהמה פוליטית.
כי הלווייתו וכל מה שבעקבותיה מריחים מתעמולה פוליטית ברורה וחד-צדדית, שאם נקרא לה בשמה, תהיה לה רק מלה מתאימה אחת: שמאלניות.
אין ספק שהוא, אהוד, לא היה רוצה בכך – או מאמין שהדבר יתכן בכלל, יום אחרי.
זה קרה אל מול עינינו; זה קרה – ואין זה מעניננו איך, אך ברור לכל מה משמעות העובדה שעל קברו הטרי הספידוהו ראשי השמאל הישראלי, וביניהם יוסי שריד ושמעון פרס.
אך הם, שעשו את שלהם כפי ש/הם תמיד עשו, אינם הדבר החשוב בהקשר זה, אלא עוורונו בעודו בחייו: העוורון לראות חלק חשוב במציאות חיינו, שבחייו שלו עלה לו במחיר חייהם של שני אחיו, שלסיבות שהביאו למותם היה אהוד מנור, רב כשרון ככל שהיה, עיוור לחלוטין.
יהודה וזאב, שני אחיו של אהוד, מתו שניהם במלחמות לא-הכרחיות: קודם כל לקחה המלחמה ה"רגילה" את יהודה, ואח"כ לקח ממנו ה"מצב הכלכלי" את זאב. כדרכו, כתב לזכרם אהוד שירים יפים, אך הוא לא השכיל לראות את העובדה ששניהם מתו שלא באשמתם - או לדעת להאשים בכך את האשמים. בכך הוא סימל את האמן היהודי המסורס.
שלא כנעמי שמר ז"ל, אשר ידעה לזהות את האשמים ואף הביעה את דעתה בנושא, כפי יכולתה, בכוחות אמנותה, לא ראה אהוד את תפקידו כבעל אמירה ובכך היה שותף לכל יוצר יהודי שנתן, במאה השנים האחרונעות, לדכא את משמעותה של יצירתו.
אמן אינו רק איש רוח אלא מנהיג אמיתי, שמקומו על הקתדרה הציבורית. אהוד, שיכול היה להצהיר "אין לי ארץ אחרת", לא ראה את הסתירה לכך ברעיונותיו ואישיותו של יוסי שריד, שטען להיות חברו ופעל נגד ארץ זו. אהוד יכול היה לבטא במלותיו את יחסו לשקרים ולחברים: "כשאתה רואה את השקרים, מה נשאר? רק כמה חברים..." אך אותו אהוד היה חרש גמור לגבי אותות המצוקה, הזעקות השותקות וצעקתו האילמת של אחיו, היצרן שגווע בפרפורי הגסיסה של מאבקו כנגד גלי הסחף של השחיתות הריכוזית הישראלית. לאלה, היה אהוד חרש ועיוור גם יחד. האם מה שהמית אותו בגיל צעיר כל-כך היה הכרתו בכך שלא עמד במשימת השמירה על אחיו? מי יודע?
אך במובן זה, אין כמו אהוד מנור לסמל את מצבו של האמן היוצר הישראלי, הנושא את פגם הסירוס של יכולת ראיית המציאות הקרובה: אם אינך יכול להבין ולתפוש את סבלם של אחיך, כמו כל אנשי השמאל, לא רק שאינך אמן שלם, אלא שיש גם ספק בדבר היותך אדם. אבל יש בינינו האומרים כי גם אדם לא מושלם הוא אדם ויש בכך משום נחמת-מה.
ולו יתכפר לך מה שלא ראית בשל היופי והאמת שראית והראית לנו, לכולנו. תודה לך.