המפלצת הפציפיסטית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 838
המפלצת הפציפיסטית
הטקטיקה של מחנה השלום בשירות האוייב
ראשי סניף הטירור השמאלני בכנסת ישראל, מר"צ ושאר קומוניסטים ותועבות אנוש, מתראיינים בימים אלה, ימי עיצומה של מלחמת הטירור נגד ישראל, לתקשורת הישראלית המתלקקת לפתחם ומעבירים דרכה מסרים אנטי אנושיים ולפיכך גם אנטי מוסריים. הפציפיזם העולמי הוא שמה הרעיוני של המפלצת שמסרים הרסניים אלה הם בניה. על אף המיתוסים בדבר מותה או היחלשותה של מפלצת זו, בת הזיווג הלא-קדוש של הנצרות העתיקה ומחנה ה"שלום" הסוציאליסטי העולמי, היא חיה וקיימת בישראל של היום, ובה היא נוגסת בטוב, באמת ובצדק כפי שעשתה מאז ומתמיד.
הצד המעשי של האידיאולוגיה הפציפיסטית הוא העושה אותה למפלצת וניתוח הערכים שהפציפיזם משדר חושף את המסתתר מאחורי תדמית רדיפת השלום שלו. אין טעות גדולה מראיית הפציפיזם כדוחף לשלום – ולמעשה, זוהי מטרתו הרמאית: לשכנע שמטרתו היא שלום, בזמן שבו מופנית פעולתו לתכלית אחת: נצחון המלחמה של הרע.
כן, הפציפיזם הוא, למעשה, מזימה מלחמתית, צורה של טקטיקה, שבה משתמש הרע במלחמתו. במאבק שמתחולל בין אויבי ישראל לישראל, מהווה הפציפיזם הישראלי את אחד משותפיו הפעילים ביותר של האוייב, תוך שהוא מציג את עצמו כשוחר שלום. ניתוח של מסריו מבהיר את משמעותו של הסיוע שהמפלצת הפציפיסטית הישראלית מעניקה לאוייב.
כדי לעמוד על עומק הזוועה שבמסריה הרעיוניים, אין לנו אלא לנתח את דבריו של העומד הרשמי בראש מר"צ, המפלגה הנושאת את דברו של הפציפיזם המקומי בראש חוצות, ח"כ יוסי שריד. שריד, מראשי תומכיו הרעיוניים של הטירור נגד ישראל, אמר, בראיון שנתן בעיצומם של ימי קרבות מלחמת תשס"א בתאריך 14.11.00, את הדברים הבאים:
1 "צה"ל לא יכול לנצח. הצבא האמריקני לא ניצח בויאטנם. הצבא הרוסי לא ניצח באפגניסטן. הצבא הישראלי לא ניצח בלבנון"
2 "הסנקציות שאתם מדברים עליהם הם נגד האוכלוסיה... אתם מתארים לכם איך זה יפגע בנו? הרי תוך יומיים-שלושה יהיה כאן כוח בינלאומי."
3 "העם הפלשתיני משלם מחירים מאד גבוהים."
4 "זה מאד קשה לשפוך מים על מדורה, אחרי ששפכו עליה זמן רב דלק"
5 "אני מציע למתנחלים – היינו צריכים להפגין נגדם משום שהם סיבכו את המצב במכוון. הם חשבו שיוכלו לשבת שם בנחת, ברוגע ובבטחה במשך הרבה מאד שנים."
בראיון שבו השתתף למחרת היום, בתאריך 15.11.00, הוסיף שריד:
6 "הבתים שאליהם יורה צה"ל בבית ג'אלה הם לא הבתים של אלה שיורים וגם מקורות הירי מתחלפים מרגע לרגע; הרי מקור הירי עכשיו הוא כאן ובעוד רגע הוא במקום אחר"
7 "אין ברירה אלא להגיב, אבל גם בתגובה הזו צריכים להיות מאד מאד מדוייקים וצריך לזכור שמדובר בדבר מכאיב ולא בדבר שמשלהב את היצרים - ובודאי שלא מעורר שמחה"
8 "הבעיות היו ונשארו בעינן בדיוק אותן הבעיות. כמובן שראוי לנהל משא ומתן בתנאים של רגיעה. זה רצוי, אבל אני יכול להעלות בדעתי מצב שבו יתנהל משא ומתן שלא בתנאים של רגיעה. זה לא טוב. זה עצוב. אבל יכול מאד להיות שזה מה שיקרה. אתה זוכר שבויאטנם ניהלו משא ומתן כאשר התותחים רעמו? דרך אגב, כאשר תשאל את האמריקנים על מה בדיוק נלחמו לפני שלושים שנה, הם לא בדיוק יודעים למה. הם לא זוכרים. אבל הם זוכרים שהם איבדו שם ששים אלף איש."
9 "המלחמה היא תמיד נואלת; אנחנו ניצחנו בחמש מלחמות והגענו למצב שהגענו. כלומר ניצחנו אבל לא הכרענו. מי שחושב שאחרי חמש מלחמות שבן ניצחנו ולא הכרענו תבוא מלחמה ששית שתיצור כאן מציאות חדשה הוא, כמובן, שוגה באשליות ושוגה בהזיות."
10 "צריך להעריך מחדש האם אנחנו הולכים להסכם כולל וסופי. אני הייתי חשדן מאד לגבי היכולת להשיג הסכם עכשיו."
11 "ברק צריך לעשות מאמץ עילאי כדי לפתוח יותר ויותר ערוצים, אולי לא כל כך פורמליים, בודאי דיסקרטיים, מתוך רצון להגיע למשא ומתן דו צדדי."
12 "אבל האמיתות הבסיסיות נשארות תמיד בעינן: אנחנו נחזור בקרוב למשא ומתן ושני הצדדים יחזרו לשולחן המשא והמתן כשהם יותר חבולים, יותר מרוטים, יותר מציאותיים ובהחלט יותר חכמים.
מסובך מעט להשתלט תוך ניתוח על כמות גדולה כל כך של נושאים, אך הדבר נעשה פשוט אם מבינים את העקרונות המובילים המופיעים בהם – ואם מבינים איך מסייעים עקרונות אלה, למעשה, לאוייב.
הבנת הדברים תהיה קלה יותר אם נתחיל מהסעיף השני דווקא: כל צורה של הצגת הדברים כפי שהיא נראית מן הצד הצודק כלא מעשית, לא חכמה או שלילית, היא צורה של סיוע לאוייב, באשר היא בולמת, מאיטה ומעכבת את פעולתו של הצדק לטובת אי הצדק ומגבירה את כוחו של הרע. בציון מחדליו, טעויותיו ובעיותיו של הטוב אין, בעיצומה של מלחמה פעילה, משום ביקורת בונה, אלא פגיעה בתנופתו של המותקף המנסה להשיב מלחמה שערה.
במובן זה, מסתכמים כל דבריו של שריד למסקנה אחת: כל מה שאתם עושים, אל תעשו!
בפירוטיו משכנע אותנו דובר זה של מחנה השלום כי מדינת ישראל חוטאת בכל פעולה של מלחמה, הן מבחינה עקרונית והן מבחינה מעשית. קודם כל, אין שריד מתייחס כלל לעובדת היות המלחמה כפויה על ישראל, מה שלכאורה היה אמור להסיר מעל כתפי ישראל את האחריות לה. את ה"בעיה" הזו פותר הפציפיסט המקומי בהציגו את המתנחלים ש"סיבכו את המצב במתכוון" כגורם לפתיחתה.
לאחר מכן, מפרט שריד את ההסטוריה המודרנית של מלחמות המערב – ובראשן ויאטנם – כדי לתאר את העמדה הפציפיסטית לגבי חוסר הטעם שבמלחמה. מלחמת ויאטנם היא, לדבריו, דוגמה למלחמה לא מוצדקת, שאיש אינו זוכר היום מדוע התחוללה. אפייני לפציפיסט לשכוח עובדות הסטוריות, כמו, למשל, שמלחמת ויאטנם, שבה הפסידה ארה"ב בשל הפציפיזם, היתה מלחמה שבה הגן המערב על ויאטנם מפני תוקפנות קומוניסטית, והחללים האמריקנים הם תוצאות הקזת הדם של הדיקטטורה הקומוניסטית, שהיתה חלק מהגוש ששלט במזרח במשך עשרות שנים.
אך מדוע מוצא שריד לנכון להזכיר את ויאטנם בהקשר הנוכחי? לפי גישתו, אמורים אזרחי ישראל להסיק מחוסר הטעם (לכאורה) של מלחמת ויאטנם את חוסר הטעם שבמלחמה בכלל ובמלחמה הנוכחית בפרט, אך, שוב, אין דבריו היום מכוונים אל הפותחים בהתקפה אלא אל אזרחי המדינה המתגוננת ממנה.
חשוב, עם זאת, לראות את האיזכור של ויאטנם לא כמקרי אלא כמכוון; כנראה שמטרתו לחבר בתודעתנו את התפישה האנטי-אימפריאליסטית המופנית, דרך קבע, על ידי השמאל, כלפי ארה"ב, עם ישראל כדי שנראה, לפחות אינטואיטיבית, גם את החזקת ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים כחלק מנטיה אימפריאליסטית מקומית. ועוד: שריד קובע כי מלחמות אינן פותרות דבר, ובכך מאשים, למעשה, את ישראל ביזימת מלחמה לצרכים פוליטיים. במקרה זה, הגישה הפציפיסטית לא רק מוקיעה את המלחמה אלא אף מציגה אותה כפרי של יוזמה מעשית לפתרון מצבים פוליטיים. אין לדברים בסיס עובדתי.
כך, סעיף אחר סעיף, מנסה הפציפיסט הישראלי לאכול את העוגה המוסרית ולשמור אותה שלמה: מחד לתפקד כחלק פעיל במאבק, המסייע לצד אחד כנגד צד אחר – ומאידך להציג עצמו כעומד אובייקטיבי מן הצד, המציג אידיאולוגיה של חוסר מעורבות במלחמה.
מעל לכל, באה לידי ביטוי מפלצתיותו של המסר בכך שלכאורה אין הוא מבחין בין מוסריותם של טובים לרעים, בין צודקים ללא צודקים ובין מי שבוחר לפתוח במלחמה לבין מי שמתגונן מפניו, אך מאידך הוא מאשים את ישראל – ברוח האשמתו את אמריקה – ואינו בוחר, בשום צורה, להטיל אף חלק מן האשמה והאחריות על אויביה.
המשמעות המעשית של עמדה זו היא סיוע פושע לאוייב, תוך החלשת הצד המנסה להתמודד עימו. זה הדבר החושף את אי המוסריות העמוקה של המפלצת הפציפיסטית, בכל מקום וזמן שבו היא מרימה את ראשה.