החולה המטורף
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 765
החולה המטורף
או: החברה הגוססת של עיירות הפיתוח בישראל
יש במציאות מצבי מחלה שבהם אין החולה חש במחלתו והוא סבור שהוא בריא לחלוטין. לעתים, כפי שתקבע בדיקתו של רופא, נגרמת אי תחושתו של החולה מכך שהמחלה נמצאת דווקא בשלבים המתקדמים שלה ולעתים אין הוא חש במחלה דוקא בשל החמרת מצבו, כלומר שהמחלה הגיעה לדרגה כה חמורה שהביאה לפגיעה ו/או להשמדה של עצם רגישותו למחלה.
הנמשל למשל זה הוא מצבן של עיירות הפיתוח בישראל; עיירות הפיתוח מהוות מהות חולה כזו הנמצאת במצב של גסיסה ו/או מות קליני. בהתאמה למשל, עיירות הפיתוח מתפקדות כחולה חשוך מרפא אשר איננו מסוגל להתקיים באופן עצמאי, המוזן תדיר באינפוזיה. במקרה המיוחד של עיירות הפיתוח יש לציין גם כי בנוסף למצבו הגופני הרעוע סובל החולה גם ממחלת נפש: הוא איננו מכיר במציאות, הוא משוכנע שהוא בריא, מסרב להכיר במחלתו ואינו מוכן לקבל את העובדה שחוסר הכאב שלו הוא תוצאת ההרדמה ומשככי הכאב שניתנו לו על ידי הרופאים, כדי לאפשר לו להמשיך ולהתקיים. התוצאה: בכל פעם שהוא מתעורר וחש בכאב הוא מסיק שרופאיו הם המכאיבים לו והוא נלחם בהם כדי לקבל את מנת הסם המרדים הבאה...
תיאורטית, יכולה חברה לא-צודקת להגיע למצב זמני שבו כל חבריה, מראשון השליטים ועד לאחרון הנתינים, מסכימים על המצב הקיים ומשוכנעים בצדקתו. האם מצב כזה מהווה הצדקה לקיומה של חברה כזו - או, אולי, אישור לכך שזו חברה ראויה לבני אדם? לא ולא. מה לקוי בשיטה? ככזו שהאדם בה אינו עצמאי באמת, עובדת זמניותה, המזמינה אסון של התמוטטות כללית שעלול לקרות בשבוע הבא, בחודש הבא, בשנה הבאה.
מה ההבדל בין חברה חפשית, המתאימה לחיי אדם לחברה לא חפשית? יכלתם של בני אדם להעריך את מה שיכול להיות להם בחברה חפשית.
ברמה הנמוכה, החייתית, של הקיום האנושי, ממוקד האדם בשמירה על היש, ובמיוחד ביש החמרי הנחוץ לצרכי הקיום היום-יומי = שרידות. ברמה הגבוהה, הרוחנית, של הקיום האנושי, ממוקד האדם בפעולות היצרנות וההישגיות של האין, כלומר של מה שעדיין אינו בגדר הנמצא ברשות האדם ויתקיים כתוצאה מפעולותיו בעתיד. אדם או חברה אנושית שהגיעו, עקב תאונה, לפעילות שעיקרה שמירה על היש, אך שאין בה ייצור של מה שיהיה, אינם ממצים את היכולת האנושית ולא ניתן לראותם כבני אדם של ממש, כפי שאיננו יכולים להסכים לקרוא "חיי אדם" לחייו של אדם שהחליט להתקיים ברמת קיומה של בהמה.
לכל מהות חיה יש טבע התמודדות עם המציאות שאפייני לה ורק לה. אי קיומה את דרישות טבעה של מהות חיה - כפי שיקרה אם לא ניתן לבעל חיים שאנו מגדלים את המזון ושאר התנאים הדרושים לקיומו - יהווה את תהליך ההרס של חייה. זה שאדם שחי ברמת קיום אנושי נמוכה מיכלתו רק מראה שהטבע נתן לאדם יכולת גסיסה מגוונת וארוכה במיוחד. אדם יכול לחיות חיים שלמים בכלא, אך הכלא אינו מקום המתאים לחיי אדם.
אם נולד אדם בכלא והוריו, בנסותם למנעו מסבל, מסתירים ממנו את קיומו של החופש, הוא יאמין שתנאי הכלא הם המכסימום שניתן להשיג בחיים. אדם כזה עלול לגדל דורות שיאמינו כי חיי הכלא הם חיי האדם הרגילים וזאת בתנאי שיוכלו לקיים את הצרכים הפיזיים שלהם. אצל פראים, נתיני רודנויות ותושבי עיירות פיתוח, ניתן לשמוע שהם מרוצים ביותר מהחיים כפי שהם ופעמים רבות הם מעידים על סיפוק רב מחייהם העלובים. אך מדובר בעיקר בהצהרותיהם של אלה שהצליחו להשיג מעמד של קבע בחברה כזו, בין אם מדובר במקום בחברה השליטה ובין אם מדובר בתפקיד באחד מהמפעלים שיש בשטחה של חברה כזו. כך או כך, גירוד קל של פני השטח חושף תודעה אנושית מסורסת שיכולה לרצות רק את השיפור החמרי הבא ושטווח המחשבה שלה יכול לתפוש רק את הצד החיצוני, החשוף, של מה שקיים אך לעולם לא לייצר משהו חדש, או להתנכר לסדר הקיים ולבקר אותו לצורך שיפורו.
הידיעה היא המפתח לפעולה. היכן שסורסה יכולת ידיעתו של האדם, היכן שלא התאפשר לו לרכוש ידע קוצצו בהכרח גם אפשרויותיו. רוחו של אדם שנמצא במצב כזה איננה מסוגלת לשאוף לחופש מכיוון שהיא איננה יודעת חופש מהו.
רוח אנושית שאיננה כמהה לחופש היא, במקרה הטוב, נכה ובמקרה הגרוע מתה. זהו מצבם של רוב בני-האדם שגודלו על ידי המדינה הריכוזית בשמורות המבודדות הקרויות "עיירות הפיתוח". הממשל דאג תמיד לספק את צרכיו הפיזיים של אסיריו - אך הוא מוגבל ביכלתו לספק את צרכיהם הרוחניים כבני אדם.
שום כלא לא יכול לספק את צרכיהם של אנשים גדולים ברוחם: אנשים כמו קולומבוס, מיכלאנג'לו ואינשטיין, ראשי החץ של הקידמה האנושית בכל עידן, חייבים חופש תנועה מוחלט שאיננו מוגבל על ידי אחרים. אנשים כאלה, שצומחים בכל תרבות, מהווים איום על כל מערכת שליטה ריכוזית וקיומם אינו עולה בקנה אחד עם חיים שתוכננו מבחוץ על ידי זרים.
פתרונה של החברה הישראלית לבעיית האנשים הגדולים בעיירות הפיתוח הוא לדאוג שלא יהיו שם אנשים גדולים. בהתאמה, עיירות הפיתוח לא איפשרו לגדולה לצמוח או להתקיים בתוכן. זהו יסוד הפשע הנתעב והמחריד ביותר שבוצע נגד עם היושבים בעיירות פיתוח: חיסול אפשרות הגדילה שלהם מעבר לגודל המותר על ידי הממשל, באמצעים של פיקוח ושליטה ממלכתיים אלימים, שרירותיים ומותאמים לאינטרס הקולקטיבי סוציאליסטי של הכת השלטונית.
עיירת הפיתוח הישראלית היא, במובן יסודי זה, סמל למה שמתרחש בחברה הישראלית כולה; בישראל כולה התאימה השיטה השלטונית את בני האדם לתנאים הפוליטיים והכלכליים המקומיים במקום לאפשר להם לחיות כבני אדם חפשיים. התוצאה: אזרחיה של מדינה שלמה חיים ללא מושג לגבי הפוטנציאל האנושי האמיתי של האדם ואופק המוגבל אך ורק לרמת ההישג החמרני-טכנולוגי.
החלום האנושי הגבוה ביותר שיכול להיות לאזרח הישראלי הוא לתפוש מקום בפסגה התרבותית המקומית, כשכל מושגי היסוד שלו בתחומים שונים מותאמים למה שהוא מכיר באמצעות מערכת החינוך וההתנייה שאותם הפעילה לגביו השיטה השלטת מאז הקמת המדינה. הישראלי של היום הוא, למעשה, חולה מטורף מסומם, שהורדם והורד לפני שנים רבות למצב של שינה נטולת חלומות. במצבו, אין החולה הזה מתפקד באופן מלא כאדם שלם – ועד הודעה חדשה גם אין לו כמעט רמזים לגבי מה שהוא חסר.
פברואר 97