ברכת הקרבן של גוש קטיף
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 780
ברכת הקרבן של גוש קטיף
את הביטוי והמושג "ברכת הקרבן" טבעה הפילוסופית אין ראנד, יוצרת פילוסופיית המציאות. היא הגדירה במושג זה את הדרך הפילוסופית והפסיכולוגית שבה מתייחסים רבים מבני האנושות אל מי שפוגע בזכויותיהם. בהקשר זה גורסת ראנד כי רבות מפגיעות אלה – במיוחד אלה הנעשות נגד זכויות האדם היסודיות – לא היו מתאפשרות אלמלא היו הפוגעים מקבלים את ברכת הקרבנות למעשיהם.
למעשה, ברבים מן המקרים מסתבר כי אלה שפוגעים בזכויותיהם של בני אדם אחרים זקוקים לברכתם של הנפגעים על ידיהם כתנאי לפעולתם.
ברכה כזו, שהיא, למעשה עידוד, מהווה למעשה חיזוק של מעשה הפגיעה – ומבטאת הסכמה לו, שהיא חזקה יותר ממסירת הסכמה עקרונית כללית; זו שאלה פילוסופית ופסיכולוגית כאחת מדוע חשים נפגעים מסויימים בצורך להעניק לגיטימציה למכה אותם – וגם מדוע יש לחלק גדול מן הפוגעים צורך בהסכמה-ברכה מסוג זה.
לצורך תשובה על שאלה זו, הועלתה תסמונת האשה המוכה כרעיון כבר לפני שנים על ידי ד"ר גיא אנוש מאוניברסיטת חיפה ולאחרונה זיהה משה פייגלין, העומד בראש "מנהיגות יהודית" את הקשר שבין התנהגות המוכים, המזדהים עם מכיהם לתסמונת "פטרישיה הרסט", שנחטפה לפני זמן רב בארה"ב עבור כופר והחלה לשתף פעולה עם חוטפיה על יסוד הסכמה רעיונית עם מניעיהם. אין ספק שדוגמאות אלה מסבירות חלק מהתשובה, אך הם אינם נותנים לה תשובה מלאה.
"בגירוש הפסדנו כי לא נלחמנו" אמר לאחרונה משה פייגלין בהתייחסו לגירוש גוש קטיף. אין ספק שהוא צדק ביותר, אך הוא לא ציין מדוע לא היתה מלחמה. הסיבה הראשית לאי קיומה של התנגדות ראוייה לשמה לגירוש, שבאה לידי ביטוי בחיבוק שחיבקו המגורשים את מגרשיהם, היא הברכה שנתנו המתיישבים לאלה שפגעו בהם: ברכת הקרבן.
ספק גדול הוא באם היה הגירוש מתבצע כפי שהתבצע אם לא היו מקבלים המגרשים את הברכה הזו – וקל וחומר באם היו מקבלים המגרשים ממגורשיהם, כפי שהצדק תובע, קללה איומה של שנאה ונקם, שעל אדם שנפגע לשאת כנגד מי שפוגע בו.
לפי הגדרת אחד המומחים לפילוסופיה של אין ראנד, ד"ר ליאונרד פיקוף, "ברכת הקרבן היא נכונותו של הטוב לסבול מידי הרוע, לקבל על עצמו את תפקידו של קרבן-עולה בשל ה"חטא" של יצירת ערכים". כלומר שמדובר, בין היתר, בנכונותו של יצרן להיפגע בשל כך שיצר ערכים, דבר שמשמעותו שברמה כלשהי של מודעותו, הוא חש שהערכים שיצר לא היו חיוביים או שעצם עובדת יצירתו לא היתה מוסרית לגמרי.
במלים אחרות: כדי ליצור מצב שבו מסכים יצרן לוותר על ערכיו לטובת בוזז, עליו לראות משהו פגום מוסרית בעמדתו – ואם מעוניין הבוזז בהסכמה זו עליו ליצור תשתית רעיונית שתשכנע את היצרן באי מוסריותה של פעולתו.
מה שעולה מן הדברים הוא שבדיקה מעמיקה של האידיאולוגיה שבה החזיקו אנשי גוש קטיף תגלה כי מה שהביא אותם לא רק לא להילחם אלא אף לחבק את מגרשיהם הוא שהם השתכנעו, כנראה בעטיה של שטיפת מוח בת שנים, כי יש בשהותם במקום רובד לא מוסרי.
מה יכול להיות רובד לא מוסרי זה?
כנראה שבאמצעיו הרבים של האוייב הפנימי, הוא הצליח, במשך שנים רבות וארוכות, לייצר באנשי גוש קטיף את התחושה שאין להם זכות שלמה לקיומם במקום שבו הם נמצאים.
כנראה שכאשר הגיעו המגרשים אל הישובים היו כבר המתיישבים "מבושלים" כהלכה מבחינה רעיונית וראו, במובנים רבים, את שהותם במקום כפעילות לא רצויה, אשר אינה מקובלת על כלל הציבור בישראל.
במובן זה, באה לידי ביטוי "ברכת הקרבן" שלהם בעצם העובדה שהם השתיתו את התנגדותם על בקשת רחמים במקום על עמידה על זכויות.
הסיבות לכך שהמתיישבים לא העמידו התנגדות חזקה יותר יכולות להיות בעצם העובדה שברמה מסויימת חשו שהם אחראים, כפי שהתקשורת ניסתה להציג זאת רבות, להרבה ממקרי ההרג של חיילים ברצועה, ואולי אף לתסכול הפלשתינאי – או בכך שהזכות היחידה שיש להם על השהות בגוש היא דתית (ההבטחה האלוהית) וזו אין בה כדי לשכנע את הציבור הישראלי או כלכלית – וזו אינה חזקה דיה כדי להצדיק אבדן חיי אדם. ויתכן שמעל לכל, חשו המתיישבים כי לשלטון יש זכות ראשונית לפנותם ממקום מושבם.
יודעים אנו שרבים הם המתיישבים הישראליים אשר חשים כי יש בדברים אלה משום שאלות ללא מענה – ובמיוחד רבים הם הסבורים כי יש לממשל את הזכות המוסרית לקבוע גירוש כזה, ואין למתיישבים את הזכות המוסרית המלאה לסרב. יתכן שבדיוק כפי שרבים הם אזרחי ישראל אשר נכשלים בציות לפקודות לא מוסריות של השלטון מתוך הנחה שלשלטון יש זכות לצוות עליהן, היה דבר זה התשתית שעליו מצאו רבים מבין המתיישבים לנכון לתת את ברכת הקרבן שלהם למגרשיהם.
אם נכון הדבר, הוא לא יסתיים בגוש קטיף.