ביקורת אמנות בזמננו
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1003
ביקורת אמנות בזמננו
הביקורת ששלטת בימינו בעולם האמנות מבוססת על ערכים המשותפים לחלק גדול מהעוסקים באמנות, ובמיוחד לאלה שממלאים את שורות האמנות הממוסדת, זו שמגמותיה נקבעות בהתאם לממסד הפוליטי. ראשית לכל ערך אחר משתתפת ביקורת זו בתפיסת האמנות כתוצר לא-תבוני של האמנים, המבוסס על רגשות, תחושת ותת-מודע. בהקשר זה, מוכחש התפקוד הידיעתי של האמנות על ידי ההגות השלטת, אך הוא מנוצל כדבעי על ידי היבטה המנוגד, רשמית, של אותה צמרת אינטלקטואלית המחזיקה ברשיון הציבורי לחוות דעה לגבי איכות אמנותית.
הכניסה למועדון צמרת זה שבו חברים מבקרי האמנות המקובלים בציבור איננה תלויה בידע אובייקטיבי כלשהו אלא בהסכמה החברתית לעיסוקו של אדם באמנות – ואפילו אין ברשותו ידע כלשהו בתחום זה. וגם הסכמה זו איננה נעשית במודע אלא – ברבים מן המקרים – על יסוד התמדה והסכמה שבשתיקה, כאשר מי שקובע מהי האמנות שמתאימה לחברה הוא בעל סמכות ההחלטה בנושא צורת חלוקת המשאבים הציבוריים המיועדים לצרכי מימון היצירה האמנותית. בהקשר זה מי שקובע מהי האמנות הטובה או היכן ישקיע הציבור את משאביו אינו אלא האדם שהממסד קבע כי יחזיק בסמכויות ובמשאבים לעשיית ההחלטות הנוגעות בדבר.
בנושא זה חוברים יחדיו תהליכים מדיניים וחברתיים משולבים, כאשר הממסד החינוכי השליט במדינה מחליט לפי אילו אמות מידה ייקבע מיהו אמן בכלל ואמן טוב בפרט – ומי יהנה ממשאבי הציבור. למותר לציין כי בעולמנו, שבו ברוב מדינות העולם החופשי שולט הסוציאליזם, המחלק למקורביו את עוגת המשאבים הציבוריים, יהיו אלה שייהנו מעוגה זו אותם בני אדם אשר מצאו את הדרך לקבל רשיון לעסוק באמנות ולנצל לטובתם את מוסדות האמנות הציבוריים.
בעולם שפוי היה מספיק בכך כדי להסיק שאדם שאין לו את יסודות ההבנה הנדרשים כדי להגדיר מהי אמנות ו/או אמנות טובה איננו מבין אמנות וקל וחומר שאין הוא מתאים לנשיאה בתואר "מבקר". מכל מקום, "מבקרים" אלה, המקובלים על הציבור והממסד, אינם מבססים את ביקורתם על הערך המושגי, העקרוני, של דבריהם אלא על הערך המוסף, החברתי שלהן, אשר פעמים רבות הוא העיקרי ופעמים רבות הוא שונה עד כדי מנוגד למשמעות המקורית של ערך אמנותי אובייקטיבי.
אם אין בידם די ידע אפילו כדי להסביר את גישתם, על מה סומכים אנשים אלה? הם סומכים על כך שיבינו אותם על יסוד רגשי או שיחששו מלהתנגד להם. זוהי הסתה, השייכת למשפחת האלימות מכיוון שהיא מבוססת על רגשנות ולא על מחשבה. היא מתוכננת להניע אנשים לפעולה שלא על סמך ידיעה אלא על סמך תחושת העדר, שבמונחים אנושיים היא שוות ערך לפחד; מכיוון שהאדם איננו בנוי כחיית עדר הוא משתייך לחבורה ומתנהג בהתאם לה רק במצב שבו הוא חש חשש שלא לעשות זאת, כלומר: שהוא חש שאם לא יעשה זאת יקרה לו משהו גרוע יותר.
ענין אחרון זה הוא תוצאה של הרגל. זו הסיבה העיקרית שבגללה רוב בני האדם חיים בחברה והיא איננה הסיבה הנכונה לצורך זה. זו דוגמה חריפה לכך שגם אם אנשים שונים עושים אותה פעולה הם אינם נמצאים, אובייקטיבית, באותו מצב מבחינה מוסרית ולכן גם ההשלכות של פעולותיהן ותוצאותיהן תהיינה שונות. במלים אחרות: בני החברה אינם שווים זה לזה לא מבחינת הסכמתם לחוקי החברה שבה הם נמצאים ולא מבחינת טעמם או הבנתם את נושא האמנות.
לפיכך, אפילו אם היתה האמנות הזוכה לאהדה מצד הביקורת אמנות טובה, היא לא היתה נהנית ממעמד מוסרי בחברה, שכן היא לא נבחרה על יסוד חוקי ההיצע והביקוש הבריאים שלפיהם יש לבחור את התועלת החברתית. זו גם הסיבה לכך שרביחם מבני החברה המתקדמת אינם מבינים חלק גדול מהממסד האמנותי על אף שהם ממנים את הוצאותיו – ומשמעותו המוסרית של הדבר היא מיסוד של גזל.
דוגמה אחת מני רבות להבדל גדול זה בין הבנות בני האדם בחברה לגבי האמנות שהם חווים היא ערכי האמנות שמהם הם נהנים. מה שמרשים היום באמנות לדמות הגיבור – להיות סמל של אי יכולת ומוגבלות, של כושי שפועל ברשות האדם הלבן, של עבד מטומטם ועשיר – אינו אלא ביטוי למצב שבו מי שקובע את הנאתם של בני החברה הוא דיקטטור ולא מבקר אמיתי. מדובר באדם שבלי קשר למידת הבנתו האישית את האמנות, כופה אותה על בני אדם אחרים, המוגדרים כ"מבינים פחות" ממנו, על אף שאין לכך בסיס מוכח.
משרת ביקורת אמנות מסוג זה, אשר נתמכת על ידי השיטה הפוליטית השלטת היא התגשמות חלומם של האלסוורת-טוהים למיניהם. ואין זה מקרי שסדר ענינים מופרך זה, שבו אדם שמונה על ידי הממסד קובע באמצעות משאבי הציבור לשבט או לחסד מי יהיה אמן הנתמך על ידי החברה ומי ייזרק לפח האשפה של האמנות, מהווה בימינו את הערכאה העליונה של ביקורת האמנות.
בני האדם הפשוטים, המרשים שינצלו את בורותם כמו את משאביהם כדי לפעול נגד הבנתם, הנאתם ואושרם, הם אלה ששומה עליהם להתמרד נגד סדר ענינים זה בעתיד.