אסתטיקה חברתית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 881

 

אסתטיקה חברתית

על אי מוסריותה של האמנות הציבורית

בחברה שבה אנו חיים נתקלים בני האדם רבות בגיבובי חומר מסוגים שונים, גדולים וקטנים, המפוזרים בחוצות הערים, הניצבים לראווה בגנים הציבוריים או כשהם תלויים על קירותיהם של מוסדות, כשהם ממוסגרים כאילו היו יצירות אמנות. אך כל אדם בעל שכל ישר יכול לראות שהמשותף לרבים מאלה, שמציגיהם מתיימרים להגדירם כאמנות טובה, הוא היותם מכוערים, משמימים וספק אם הם בכלל ראויים להיקרא אמנות וקל וחומר אמנות טובה. עבור רוב בני האדם בחברתנו אין הם מהנים כלל והם חסרי משמעות כלשהי או, לפחות, לא יפים. לגבי פרט אחרון זה יימצא בזמננו מי שיאמר שאין אמנות טובה צריכה להיות יפה אך מעשית מבטאת גישה זו, האופיינית לתרבות זמננו הן כשל רעיוני והן חוסר כבוד וזלזול בציבור משלמי המסים מצד העומדים בראשו.

כי כל זה הוא עדות לשקר גדול, העוטה את אחד מהתחומים שבהם מתבצעת יום יום ושעה שעה הונאה ציבורית, שהוא האמנות. המיתוס השקרי וחסר הבסיס הפועל בהקשר זה, אשר מאפשר הונאה רחבת היקף זו, הוא המיתוס של ה"אמנות המודרנית", הנמצא ביסודו של הממסד העוסק בערכים האסתטיים שאותם צורך הציבור של ימינו; מיתוס זה מציג לפני הציבור מסכה חיצונית של תרבותיות נאורה, אשר מצהירה על זכותו של כל אדם לבטא את עצמו באופן חופשי באמנות, הן ביצירת אמנות (אם הוא אמן יוצר) והן בטעמו האמנותי (אם הוא "סתם" חובב אמנות), אך מאידך לוקחת על עצמה לחנך את הציבור מבחינה אסתטית תוך כדי שהיא כופה עליו את הבנתה.

מדיניות זו ניתן לכנות בשם אסתטיקה חברתית, שכן מקופל בתוכה הרעיון שיכולה המגמה האסתטית של חברה אנושית להיות מנוהלת על ידי שלטון ריכוזי כפי שנעשה הדבר בכלכלה או בבטחון. גישה זו, שהיתה נהוגה בימי קדם או במשטרי הדיקטטורה הנאצית או הקומוניסטית, אשר ראו את כל משאבי האמנות הלאומיים כמונופול ממשלתי וגם שמרו עליו בקנאות, קיימת במידה מסוימת גם במקרה של מדינת ישראל, על אף שאין המדינה מחזיקה באופן בלעדי ברשיון לעסוק באמנות. עם זאת, יש בישראל מידה רבה של אסתטיקה "מטעם" כלומר כזו שמונחית על ידי המדינה. דבר זה משמעו פיקוח הדוק על משאבי-עתק המושקעים על ידי המדינה באמנות שמטרתה חברתית.

על רקע היותה של המדינה כזו הדוגלת בחופש הביטוי האמנותי יש בגישת ניהול אמנות זו שבה מחזיק הממסד השלטוני משום סתירה מהותית, כי מחד היא אמורה לבטא את החופש של כל יחיד לבחירה יחידאית בתחום האמנות אך מאידך היא לוקחת על עצמה לקבוע מהי אמנות טובה לגבי החברה כולה ואף לכפות על בני החברה את מדיניותה בתחום השיפוט האמנותי, הכוללת החלטות כמו מי יזכה במשאבים הציבוריים שיוקצו כדי לעודד את האמנות. למותר לציין כי בתחום זה יקבע הממסד, כמו בתחומים רבים אחרים, הן איזו אמנות יקבל הציבור עבור התשלומים שייכפו עליו והן מי יהיו האמנים שיצטרכו לספק לו אותה.

אך על אף ה"פתיחות" (לכאורה) שמובעת במחשבה זו ועל אף העמדה הרשמית שבה נוקטים רבים מהעוסקים בהערכת אמנות, הגורסים – ברוח המחשבה ש"על טעם ועל ריח אין מה להתווכח" - שאין אדם אחד יכול לשפוט את ערך יצירתו האמנותית של אדם אחר או לכפות עליו את טעמו שלו, יש בתרבותנו בכל זאת בני אדם המוערכים כ"מבינים" באמנות ונתפסים באמת ככאלה על ידי חלק גדול מבני החברה. זה מה שנמצא ביסוד העובדה שרוב אזרחי העולם המודרני בכלל ואלה של ישראל בפרט מסכימים לכך שמשאבי ציבור עצומים הנובעים מכיסם יוצאו על השקעה ציבורית באמנות.

השקעה זו מתבטאת בתחומים רבים ומגוונים, החל מיצירות הציור והפיסול המסובסדות הנמצאות במקומות ציבוריים וכלה בתקציבים הניתנים לאמנים יחידים ולקבוצות אמנים המעורבים בקונצרטים, הפקות ובימוי של אמנויות המוסיקה, המחול, הדרמה והקולנוע. המשותף לכל אלה הוא, כאמור, העובדה שהיד הנדיבה המממנת אותם מוציאה את המשאבים שאותם היא מעניקה לאמנים מתוך קופת הציבור – אך לא רק. עובדה משותפת נוספת על זו, שמטילה את צילה על מוסריותה של תמיכה זו, היא העובדה שהאזרח – זה שהמערכת הציבורית מתיימרת לפעול למענו באמצעות תקצוב האמנות - לעתים קרובות אינו נהנה כלל ממה שעליו הוא משלם.

כאמור לעיל, האזרח משלם המסים מוצא את עצמו פעמים רבות אדיש לחלוטין כלפי חלק גדול מהיצירות הממלאות את סביבתו והמוצגות על כתלי רבים ממוסדות הציבור שבהם הוא חייב לבקר. במקרה הגרוע יותר אין הוא אדיש כלל ליצירות אלה אלא מתייחס אליהן באופן שלילי בשל היותן מכוערות בעיניו או אף גורמות לו לסבול. ברבים מהמקרים מסוג זה לא רק שאין הן מקובלות עליו כאמנות טובה אלא שהוא אינו רואה אותם כלל אף כיצירות אמנות. המקרה הגרוע ביותר הוא זה שבו מה שקונים משאביו של משלם המסים תחת הכותרת של אמנות טובה אף גורמת לו דכדוך בהיותה לא רק מכוערת בעיניו אלא אף לא מוסרית במפגיע בשל החזיקה בערכים מנוגדים לשלו.

במקרים כמו אלה יש משום אי מוסריות קשה, אשר איננה קשורה כלל לתכני יצירות האמנות שנכפות על האזרח על ידי הרשויות הציבוריות אלא לעצם עובדת היותו של משלם המסים נדרש לשלם את מחירה של אמנות (או כאילו-אמנות) שבה איננו מאמין או מעוניין. זהו, למעשה, מעמדם בפועל של כל מוסד או גורם אמנותי אשר אינם מצליחים להחזיק מעמד בשוק החופשי ונתמכים באמצעות משאבים ציבוריים. משמעותה של עובדה זו היא פשוטה: שהכסף שאותו אין הציבור מעניק מרצונו ומבחירתו לטובת אמנות זו, מתוך התבסס על טעמו והנאתו, מוצא מכיסו על ידי הרשויות הציבוריות למטרת תמיכה באמנות זו.

מצב עצוב זה הוא תוצאה של מספר עובדות טראגיות במהותן, הנמצאות ביסודו של המצב; אלה נוגעות לאי קיומן של אמות מידה אובייקטיביות להערכת אמנות בידי משרתי הציבור בתחום זה, לכך שאין האזרח מעורב כלל בתהליך השיפוט הקובע איזו יצירת אמנות ראויה להיות מוצגת בסביבתו – ולאבסורד שקיים בכך שתוך הצהרה על כך שאין בטעם פרטי כדי לחרוץ מהי אמנות טובה נכפה על האזרח טעמם הפרטי של המחליטים, בשם טובת החברה, על סביבתו האסתטית. ואולי למותר לציין שאף אם נכון היה הדבר שאלה שמחזיקים בסמכויות הכפיה השלטוניות מחזיקים באמת גם בידע נכון יותר מזה שיש לקהל שעליו הם משליטים את שיפוטם לא היה הדבר מקנה להם את הזכות המוסרית לעשות זאת. בכל הקשר אנושי אין הדעת סובלת כפיית אמנות של אדם אחד על משנהו, גם אם הכופה הוא גאון מוסיקלי וקרבנו חסר שמיעה לחלוטין. זהו מעמדה של אסכולת האסתטיקה החברתית היום.

למצב נתון לא מוסרי זה יש גם נזקים והשלכות נוספות, המתבטאים בכך שאלה שמחליטים על האמנות שתשלוט במרחב הציבורי לוקחים על עצמם לא רק לכפות את טעמם, הבנתם ורעיונותיהם על האזרחים הבוגרים אלא גם על ילדיהם, וזאת במסגרת האחריות הניתנת להם לחנכם הן על ידי האמנות שאותה הם רואים כמתאימה למוסדות הציבור הכללים, כמו משרדי הממשלה, והן דרך מה שהם רואים כמתאים להוות את הסביבה האסתטית של מוסדות החינוך החל מגיל הגן וכלה בבתי הספר התיכוניים. מכיוון שאחת ממגרעותיה המובהקות של אמנות רעה היא היותה משעממת, משמעות הדבר היא שילדיו של משלם המסים מוצאים את עצמם כבולים לסבל פעיל הנגרם להם כתוצאה מפעילות משעממת הנכפית עליהם על ידי מערכת החינוך הציבורית; כך, תחת התיימרות ליצירת תשתית של חינוך אמנותי, מובלים ילדים לביקור במוזיאונים ציבוריים שבהם אין האמנות מדברת אליהם ולהשתתף באירועים אמנותיים-כביכול הכוללים יצירות מוסיקה ודרמה שאינן מדברות אליהם.

ניתן לראות בכך איך משתלבות מערכות הכפיה של המדינה בהכנתו של האזרח למצב שבו, כאשר יתבקש לשלם באמצעות משאביו על ערכים שאין הוא רואה בהם תועלת כלשהו, הוא יניח שהאחראים לכך פשוט מבינים יותר ממנו באמנות. בכך שכבר מגיל רך כופים אנשי החינוך על הילדים שהופקדו בידיהם חוויה אמנותית שלילית, מעצבים הם את תודעתו של האזרח כבר מנעוריו כדי שתתאים להסכמה ולקבלה של קיום ניגוד בין אמנות להנאה ולפיכך גם להסכמתו עם הנחלתם של ערכים קלוקלים לילדיו במסווה של ערכי תרבות חיוביים.

כך, גישת האסתטיקה החברתית, השלטת בתרבות זמננו, מצדיקה את כל פעולות המדינה בתחום האמנות על יסוד ההנחה שמביני-דבר שביניהם מחזיקים לא רק בידע נכון לגבי ערכיה של אמנות טובה אלא שידע זה שבידם עולה על זה של משלם המסים. כפי שניתן להבין מהדרך שבה נכפה על הציבור להסכים עם שיפוטי הערך של האסתטיקנים החברתאיים, לא רק שהנחה זו איננה מבוססת כלל מבחינה מדעית אלא שהיא גם לא נבחנה מעולם באמות המידה של השוק החופשי. מבחינה זו ספק גדול הוא באם היה הציבור בוחר לתמוך מרצונו באמנות הנתמכת על ידי המשאבים שמוצאים מכיסו מבלי להתחשב בדעתו.

לסיכום, יש להדגיש כי אי מוסריותה של התניית האסתטיקה החברתית קיימת בעיקר בכפייתה על הציבור. שכן גם אם היתה כל האמנות הנבחרת על ידי נציגי הציבור טובה וגם אם היה הציבור נהנה מכל יצירות האמנות המסופקות לו על ידי השולטים בתחומי התרבות, האמנות והחינוך בממשל מסבים לו הנאה, ערכים חיוביים ועושר רוחני, לא היה בכפייתם על האזרח משום הצדקה – וקל וחומר שזהו המעמד המוסרי של האסתטיקה החברתית כאשר אין זה כך.

נתונים נוספים