ללא זכויות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 788

 

ללא זכויות

על זכויות הקנין בישראל

במדינה מוסרית מוגנות זכויותיו של האדם בצורה המבטיחה לאזרחים שתוצאותיה של כל פעולה שיעשו למען השגת מעמד קיומי נאות יהיו מוגנות ובכלל זה הנכסים שאותם הצליחו לרכוש לעצמם. במצב כזה מעמדו של הממשל הוא כשל שומר של זכויות האזרחים מפני פגיעה מבית או מחוץ. בפועל, מבוססת יציבותה המשטרית של כל מדינה על הכרתם של בני האדם החיים בה בפעולתם למענה ועל מוכנותם לממן פעולה זו. אמת זו היא כה יסודית לקיומו של משטר עד שהיא נמצאת גם ביסודם של משטרים שאינם מקפידים בשמירה על זכויות אזרחיהן. דוגמה מובהקת לכך היא ישראל:

כשמדובר בזכויות האדם, הכוללות את זכות הקנין, נמצאים הנכסים המייצגים את קנינם הפרטי של אזרחי ישראל, מבחינת הצדק האידיאלי, מעבר להישג ידו של הממשל. אך אין זה המצב בפועל; עובדה עצובה היא שמאז קום המדינה נטלה לה ממשלת ישראל זכות לפגוע בזכויות הקנין של אזרחיה מבלי להתחשב בהן וניכסה לעצמה חלק גדול משטחי הארץ שהיו שייכים לאנשים פרטיים. הפקעה זו, ששודדי השלטון מכנים "הלאמה" ומצדיקים בסיבות של טובת הציבור לא קרבה את המדינה למעמד של בעלות יותר משיש לכל בעל זרוע הנוטל לעצמו בכוח האלימות נכסים שאינם שייכים לו.

בהתאם לכך נטל לעצמו השלטון מאז הקמת מדינת ישראל חזקה (תרתי משמע) לגזול לטובת מטרותיו חלק גדול מנכסי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל וממשיך, מבלי שיש בידו זכות אמיתית, להפקיע, להרוס ולגרש מתיישבים משטחיהם, מבתיהם ומרכושם. למצב הפרוץ הזה, שבו אין זכויות הקנין של האזרח הישראלי מוגנות מפגיעת השלטון, חוברת מערכת משפטית פושעת אשר מצדיקה את מגמות השלטון ומציגה אותו כבעל זכויות הגוברות על זכות הקנין של האזרח. במונחים של הסיפור התנ"כי, מגן הבג"צ הישראלי על תביעת המלכה איזבל לגבי כרם נבות...

בהקשר זה לא מקרית היא עובדת היות עמידתו של השלטון חלשה כל כך מול תביעות הערבים הטוענים שוב ושוב על גזילת אדמות מהם על ידי מדינת ישראל בשנים 1948, 1967 ולאחר מכן כמעט בכל אתר ואתר בארץ ישראל, שכן נראה שמדינת ישראל מודעת לכך שבהיותה מפרה באופן תדיר את זכויות הקנין של כלל אזרחיה, בפעולות שבהן היא מגרשת ומפקיעה אף את שטחיהם של יהודים, אין היא יכולה להגן על עצמה מפני תביעותיהם של ערבים. מדינת ישראל איננה מסתכנת בחשיפת עצמה לשום דיון משפטי אמיתי, כי כמו כל פושע, החושש שפסק דין של צדק יפסוק לרעתו, נמנע הממשל הישראלי הן מלהביע התנגדות לתביעות הערבים והן מלהכריז על חזקת בעלות חד-משמעית על איזורים כמו רמת הגולן, שטחי יו"ש, חבל עזה או ירושלים המזרחית כעל רכוש מדינת ישראל. פסיחה זו על הסעיפים והימנעות ממעשה שיש בו הצהרה חד-משמעית אופיינית לארגון המודע לכך שאין בידו, למעשה, זכויות אמיתיות.

אך זה היה אחרת אם היה הממשל הישראלי מודע לתפקידו כשומר הזכויות של אזרחי ישראל. שכן, אם היה מתפקד כבעל זכותו של שומר היה הדבר מאפשר לו להחזיק בבטחון עצמי בזכות השמורה לכל מי שנלחם נגד תוקפנותם של אויבים. אם כך היה, היה השלטון יודע כי מבחינת הצדק (וגם מבחינת החוק הבינלאומי) יש לכל עם זכות על שטחים שהשיג במלחמה עם מי שקם עליו – וקל וחומר שזה המצב במקרה של הקשר בין עם ישראל לאדמות ארץ ישראל, שבהם זכה העם לאחר שנטלם מידי הכובש הזר, שמעולם לא היה בעל זכויות אמיתיות בהן ולקחן בכוח הזרוע. בהקשר זה היה הממשל הישראלי מבין שיש למדינת ישראל זכות גדולה יותר על שטחי ארץ ישראל משיש למדינות ירדן, סוריה או מצרים, מה שהיה מונע אותו מלמסור אותם לאויבי ישראל בשלב מאוחר יותר. אך הבנה זו לא תתקיים במדינת ישראל כל עוד נמנעת היא מלכבד את זכויות הקנין של אזרחיה שלה.

מה שעוצר את הממשל הישראלי מלהכיר בזכויות הקנין שיש לעם היהודי על ארץ ישראל הוא היותו פוסל במומו הוא דרך הפרת זכויות הקנין של אזרחיו שלו. בהקשר זה, המחדל החוקתי בתחום זכויות הקנין בישראל הוא הגורם הראשון לתוהו ובוהו הכללי השורר לגבי המעמד החוקי של אדמות הארץ. אותו חוסר החלטיות שקיים לגבי מעמד הרכוש היהודי בישובים היהודיים, שמאז קום המדינה מוצאים לנכון השלטונות להפקיע ולנכס לצרכים פוליטיים וממשלתיים מגוונים, הוא השולט גם בהחלטות לגבי מעמדם של נכסים יהודיים אשר נוכסו בדרך לא צודקת על ידי הממשל הירדני בחברון ובירושלים המזרחית. חולשתה ומחדליה של ההנהגה הישראלית מנעו אותה מלתבוע חזקה על נכסים אלה של בני העם היהודי, שלא לדבר על שטחים שהיו שייכים ליהודים ברמה הגולן עוד לפני הכיבוש הסורי בשנת 1948 וקל וחומר על שטחי האדמה שנבזזו מידי בעליהם היהודים בגולת ארצות ערב ואירופה.

מחמת חוסר קיומן של החלטות משפטיות ישראליות ברורות לגבי נכסים שהיו שייכים ליהודים עוד לפני קום המדינה, אשר יסתמכו על זכויות הקנין של היהודים שנכסיהם הופקעו על ידי ממשלות זרות ובכלל זה כאלה של מדינות האויבות לישראל, מעולם לא תבעה מדינת ישראל, על אף התיימרותה לייצג את העם היהודי, בקול רם וברור, את השבת נכסיו של העם היהודי. עובדה זו, העולה בקנה אחד עם ערעורה של ישראל על מעמד זכויות הקנין של המתיישב היהודי בארץ ישראל, מצביעה על כך שהקו המנחה את מערכת המשפט הישראלית אינו כזה של שאיפה לצדק אבסולוטי.

צדק אמיתי, הכולל הגנה על זכות הקנין, אינו מה שמושל בכיפת מערכת המשפט הישראלית, זו נשלטת על ידי אלימות כוח הזרוע של השלטון – וזה, לפי אותו עקרון – נשלט על ידי לחצים הכופים אותו מבית ומחוץ. סיכומו של דבר הוא גישה של "ריאל-פוליטיקה" המכירה בעובדות שנקבעו על ידי אלימות האויב כעולות על זכויות צודקות. משמעותה של מדיניות משפטית זו היא פשרה נואלת בין לחצים פוליטיים מבית ומחוץ, שלפיה נמחצים בין פטיש התביעות הלא צודקות לצדק לבין העובדות שבשטח המוני אזרחים בעלי זכויות שסובלים מחוסר הכרתן וכיבודן.

בימינו אסור הממשל הישראלי בכבלי הפרגמטיזם, שמשמעו נסיון לפתור בעיות עקרוניות באמצעות קביעת עובדות. ההגיון שלפיו פועלת המדינה בנושא חזקת הקנין מזכיר את הנחת העבודה של אחרון הגנבים, הסבור שכל עוד לא תופסים אותו "על חם" יוכל ליהנות ממה שרכש בגניבה. המצב של ימינו הוא תוצר ישיר של המחדל הישראלי לבסס את זכות הקנין במסגרת חוקה ישראלית יציבה אשר תכבד את זכויות האדם. אחת מתוצאותיה הבלתי-נמנעות של הבורות הציבורית בתחום משפטי זה היא שהמדינה הריכוזית מחנכת את אזרחיה להמשיך ולהיכנע לגחמותיה תוך כדי שמירה על מצב של אי צדק ממוסד. אי צדק זה, סוברים מנהיגי המדינה, עדיף על התמודדות משפטית שתערער על "זכות" כוח הזרוע של ישראל, אשר צבאה הוכיח את עצמו פעם אחר פעם כבעל יכולת לנצח את אזרחיה...

 

נתונים נוספים