יג ביזת הזמן ונטל הפקידות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 809

 

ביזת הזמן ונטל הפקידות


הביזה המופעלת על ידי מערכת השליטה איננה מוגבלת אך ורק לתחום החמרי; מעבר לכל המאמץ והיזע שסוחטים הבוזזים מן האזרח הם מוצצים ממנו גם לשד חיים חשוב אחר: זמן. "הזמן הוא החומר שממנו עשויים החיים - שמור עליו" היא אימרה עתיקה ונכונה. זמן חייו של אדם, במיוחד של אדם עמל הממצה את חייו בפעילות יצרנית, הוא יקר ביותר ובלתי ניתן להחזר אם בוזבז לריק. רק ליחיד יש זכות לקבוע איך הוא מוציא את זמנו, שהוא האוצר שניתן לו ורק לו על ידי הטבע. זכות ייחודית זו, זמנו הפרטי של האדם, היא נושא להתקפה מרוכזת של הממשל, הרואה עצמו כאדון גם על ערך יקר זה; הממשל מוציא את זמנו של האזרח בכל דרך אפשרית, החל בכך שהוא מכריח אותו לעמול למען רווחתו של הפקיד חלק ניכר מזמן חייו וכלה בכך שהוא מבלה את זמנו בהליכים ביורוקרטים.

ה"לך ושוב" וה"תבוא מחר" הנצחיים האפייניים לפקידות הישראלית מוזכרים פעמים רבות בהקשר הומוריסטי סטירי אך במציאות משמעותם טראגית; עבור האזרח המתנסה בהם (וכל האזרחים שאינם אנשי הממשל מתנסים בהם) – ההליכים הביורוקטיים הם קללת הדור ומכשיר עינויים רוחני ממדרגה ראשונה. עבור אנשים רבים די בידיעת התהליך הביורוקרטי המחוייב על ידי השלטונות בכדי למנוע מהם להגשים שאיפות חיים של גדילה עצמית. לכן מעדיפים אנשים להסתופף כמשרתים ומלחכי פנכה של עסקים גדולים ולעולם א לצאת ולנסות לפתוח עסק עצמאי משלהם.

בדרך זו פועלת הביורוקרטיה כמכשיר בלימה לכל התפתחות ותנועה כלכלית חפשיים של האדם הפשוט ומסייעת ליצירת שכבה כלכלית מוגנת מתחרות. כך נוצרת אצולה במצב המוגדר רשמית כשוויון. בו בזמן מקבלים המקורבים לשלטון "קיצורי דרך" ה"חותכים" את כל הביורוקרטיה (שיטת הפתקים המיוחדים) - וכל הדבר הזה, שנעשה כביכול לטובת הציבור, מופנה כנגד כל יחיד המנסה להתרומם בכוחות עצמו ולבנות

משהו פרטי במדינה הזו.

אך הנזק שגורמת בלימה זו הוא כאין וכאפס לעומת הנזק שנגרם לאזרח הישראלי מכך שהוא מפסיד ממיטב זמן החיים שלו לטובת הליכים מלאכותיים המומצאים על ידי הפקידים. פקידי הממשל הישראליים העריצים מעיזים ומסוגלים להטיל על האזרח כמות בלתי מוגבלת של עבודת מילוי טפסים, שוטטות וביקור אצל פקידים במסעות המצריכים, לפעמים, נסיעות מעיר אחת לאחרת, בעמידות המתנה ארוכות בתור ובציפיות אין-קץ לרשיונות המתמהמהים לפעמים שנים רבות.

הכמות העצומה של זמן המוצא לריק על ידי האזרח אינה ניתנת לשיעור. אם יחשוב האזרח רק על הקלות שבה ממציא הפקיד דרכים נוספות כדי להפקיע את זמנו הוא יבוא לידי חמת זעם ורצון להרוג את האשמים - והוא יהיה צודק. ביד מי הזכות לצמצם את זמן החיים היקר המוקדש למשפחה, לידידים, לאהובים ולדברים שהאדם אוהב ומעריך? מי הפקיד בידי הפקיד את הסמכות הבלתי מוגבלת לזמן אליו את האזרח ולגרום לו שיפעל על פי מאווייו? ומי ישלם לאזרח עבור מה שלא ניתן להשיב - זמן חייו?

אין גבול להמצאותיה של הפקידות בשטח זה ואיש אינו מוחה על שיעבוד הפקרי זה בו הופך הפקיד את האזרח לעבד נרצע בפועל. במדינת ישראל מזקין האזרח בטרם עת בשל נטל הזמן הארוך שצריך הוא להוציא על סידורים והליכים שונים שנקבעו לו מלמעלה גם לגבי דברים שאמורים להיות מותרים לו. תרמית זו היא אחת מן המכאיבות והקטלניות ביותר שהוטלו אי פעם על שכמו של עבד: כשהאזרח מתבשר כי יש לו זכות לעשות משהו מבלי לשלם כסף הוא שמח ורואה בכך נקודת אור - אך ברגע שהוא חייב לקבל רשות כל שהיא הוא צריך לשלם בדרך אחרת - במילוי טפסים, עמידה בתור ושאר דרישותיה של פקידות רשעית. אלה אינם אלא ביטויים של ערכים שעבור יצרן גם הם משמעותם כסף - לפחות. באופן יסודי, אבדן הזמן הוא אבדן של חיים; הישישים והחולים הממלאים את מסדרונות בתי הפקידות לצורך חידוש רשיונות ואישור מחדש של חוזים יתנו ימים יקרים נוספים מחייהם ההולכים ומתקצרים בלאו הכי.

בידוע הוא שלאדם עצל ולא יצרני יש פנאי בשפע ואין הוא חס על זמנם של אחרים. ואכן, כשאר העצלנים השולטים במדינה אין הפקיד הישראלי חס על זמנו של זה שהוא בוזז בדיוק כפי שאין הוא חס על ממונו; כאחד שנהנה מהחסינות הבלתי מוגבלת של אי הצורך להסביר הוא יכול להחליט שרירותית על משך הזמן בו יקח הליך זה או אחר עד שלפעמים אישור או הסדר של מסמך חיוני מתעכבים חדשים ושנים מעבר לנחוץ.

עינוי הזמן המעכב את נשימתו וחייו של האזרח הוא מכשיר שימושי בידיו של הפקיד; הוא מאפשר לו, קודם כל, טווח זמן בלתי מוגבל לביצוע פעולתו - ושנית, התחמקות מאחריות אישית; אחריות אישית היא הדבר המפחיד ביותר את הפוליטיקאי הלא-ישר. משך זמן ארוך ופקידים רבים העוסקים באותו תהליך מבטיחים כי האחריות תחולק לאנשים רבים ויהיה קשה להאשים בתקלה אדם מסויים.

מכיוון שהוא יודע שפעולתו איננה מוסרית, חושש איש השלטון מחשיפת אחריותו לפעולות שהוא מנהל. פחדו הגדול ביותר של השליט הוא שיאשימו אותו אישית, ממש, במעשיו שלו. לכן הוא בונה מבנים משוכללים של עקיפה ומסתור שמטרתם כפולה ומנוגדת באותו זמן: מחד הוא מעוניין לקבל את השכר שמקבל אדם שמייצר ותורם לחברה - ומאידך הוא מעוניין שלא יהיה ניתן להאשימו בעשיית דבר שלילי כלשהו, במקרה ויסתבר כי עשייה זו גרמה נזק.

מכיוון שהוא אינו יודע במדוייק מה מדבריו ייתפש כחיובי או שלילי ומתי, מכיוון שבמערכת הסובייקטיבית שבנה יכולה אותה פעולה להחשב שלילית היום וחיובית מחר, מכיוון ששוד נחשב היום למעשה צדק אך אולי מחר יצטרך מבצעו לשאת בעונש, עומד כל שודד בפני הבעייה איך לזכות בשלל השוד היום ולהתחמק מן האחריות עליו מחר. הבוזז הממשלתי, שאינו שונה מכל בוזז אחר, יודע שהוא מזיק לאזרח ופוגע בו, לכן הוא חרד ממנו; הוא יודע שלמחרת השוד עלול הנשדד לתבוע את כספו בתוספת שילומים. על כן הוא מבצע תרגילי התחמקות שאחד מהם הוא משיכת זמן.

כך הופך כל תהליך ביורוקרטי בישראל לתהליך הנעשה בהילוך איטי, כך נוגסת המפלצת הפקידותית בכל פה בזמן חייו היקר של האזרח, כך נגזלים מן היחיד שעות, שבועות ושנים של ציפייה בתור במשרדים, במסדרונות ובמסגרות ההליכים של המפלץ השלטוני. בתנאי חברה ושוק חפשיים פועלת שאיפת היצרן לקיצור תהליכים בכדי להבטיח את הפעולה הטובה ביותר בזמן הקצר ביותר. אך המערך הפקידותי חסין מפני קשר כזה כי אין בין השכר שמקבל הפקיד לבין התוצר שהוא מראה ולא כלום. שלא כמו בשוק החפשי יכול ההליך הפקידותי להימשך כמעט לנצח כי משך הזמן שדרוש לו לפעול נקבע לחלוטין ע"י שגיונו של הפקיד המבצע ואיש אינו מתנה את שכרו בפעולה כלשהי.

היצרן פועל וחי בהקשר של זמן צפוף ומחשב את ייצורו ורווחיו לאור הזמן שתגזול כל פעולה; מבחינתו דחייה של תהליך למשך זמן מסויים עלולה למוטט שורת פעולות שתזמון אחת מהן היה הקובע לגבי האחרות. מכיוון שזמנו של היצרן מוקדש לעשיית רווחים הרי כמעט כל דחייה ועיכוב משמעם נזק כספי. הפקיד הממשלתי, לעומת זאת, אינו מוטרד בייצור. הפקיד הממשלתי אינו מוגבל בדרישות השוק בשל היותו, ממילא, הפוסק האחרון של שוק זה והשליט העליון אשר על פיו ישק דבר. הוא יכול להרשות לעצמו למשוך את הזמן שאורך השירות שעליו לתת לאזרח כאוות נפשו - וזה בדיוק מה שהוא עושה בד"כ...

זו הסיבה הראשית לכך שלא פעם רואה האזרח איך הליך או החלטה מסויימים הצריכים להתבצע בענינו מועברים מיד ליד ומאגף אחד למשנהו במשך שנים; בסופו של דבר היחיד מאושר אם הוא בכלל מקבל אישור או היתר למה שהוא חפץ בו – והוא כבר אינו זוכר מי בדיוק היה אחראי לאישור או לאי האישור, הוא איננו יודע מי בדיוק טיפל בתיק וגם לא מי האדם שאליו יוכל לבוא לטפל בהמשך הענין.

אם ינסה היחיד לשחזר את התהליך הוא ימצא, קרוב לודאי, שלא רק שהוא לא זוכר מי טיפל בענינו, אלא שגם הפקידים אינם יודעים. כך הוא אינו יכול לבוא בטענות לאיש - וכך, שוב, השיג הפקיד הנעלם את הישג ההתחמקות מאחריות ומעונש. מבחינת האזרח זהו, לפעמים, אסון היכול להתבטא באבדן של זמן, כסף ועבודה - אם לא גם בבריאותו ובאשרו. מבחינת הפקיד זהו מה שמאפשר לו שנים ארוכות ונינוחות של מילוי משרה חסרת מחוייבויות, חסרת מאמץ - ולמשוך שכר שמן וכבוד ויקר בצידו.

משכורות הפקיד הממשלתי, בכל רמת הכנסה שאליה הצליח להביא אותו חוסר היצרנות שלו, חיות חיים בטוחים ושאננים מכיוון שאינן מותנות בתפוקה ויצרנות או קשורות למושגים כאלה בכלל. הן זורמות, גדלות, תופחות ומתעצמות ביחס ישר לעצלנותו והתמדתו באי עשייה ואי מקוריות. בו בזמן נאבק שכרו של היצרן לבוא לידי קיום כל יום מחדש; באורח פלא כמעט מצליח היצרן, ששכרו ורווחיותו אינם מובטחים לעולם, להבטיח את קיומו של משרתו העריץ. זה האחרון אינו מודה לו אך מקפיד לזרזו לעבוד בבעיטות.

כך מובטחות "זכויותיו" היסודיות של הפקיד על חשבון הזכויות האמיתיות של האזרח. כך הופך ההליך שמלכתחילה היה אמור להיות אמצעי עזר לאזרח – למפלצת המאיימת על כל משעול שהוא בוחר ללכת בו בחייו.

נתונים נוספים