איך מיישמים פילוסופיה?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1103
איך מיישמים פילוסופיה?
יישום פילוסופיה במציאות
שאלה זו נלמדת באובייקטיביזם רבות. אנו רואים השלכות של תפישות פילוסופיות לתחומים שונים של חיים מהסטוריה ועד כלכלה. תחומים אלה נוגעים, פעמים רבות, לענינים כלליים ביותר, כמו השאלה באיזו צורה מחלחלת השפעה פילוסופית אל תוך התנועות הקיימות בחברה?
יש דבר אחד בטוח לגבי השפעה פילוסופית והוא שלא ניתן להחיל אותה כ"תורה משמיים", כלומר כמשהו שבני אדם חייבים לציית לו. התורה הפילוסופית מבוססת על מחשבה, שהיא תוצר של בחירה והבנה.
האירועים המסויימים המתוארים בספרי אין ראנד הם, למעשה, הדגמות של גישות פילוסופיות ועימותים בין גישות כאלה בישום במציאות. יישומי הפילוסופיה בספרי ראנד הם שונים ומשתנים מהקשר אישי אחד למשנהו. ב"מרד הנפילים", למשל, פעולותיהן של הדמויות החיוביות ד'אנקוניה, גאלט ודאנאשילד הן דוגמאות לאפשרויות יישום ההבדל שבין הספרות למציאות ה"אמיתית". האמנות של אין ראנד, במקרה זה, משמשת כהדרכה אתית ופוליטית למחוייבותו של כל יחיד למצות את הפוטנציאל שלו במונחים של רווחיותו האישית ולחשוב קודם כל על טובתו האישית, כשההתחשבות בבני אדם אחרים משנית ולא ראשונית.
מה שניתן ללמוד באמצעות הדגם שסיפקה אין ראנד לעיל, הוא עקרון יסוד הנוגע ליישום במציאות של רעיונות מופשטים: על אף השוני הרב ביניהם ובין פעולותיהם במציאות, ד'אנקוניה, גאלט ודאנאשילד הם ידידים המחזיקים באותה השקפת עולם והם משתפים פעולה כחלק מקבוצה הפועלת למען הטוב בעולם. משמעותו העקרונית של הדגם ברורה: יש יותר מדרך יישום אחת של אותו רעיון - ומספר היישומים האפשריים של פילוסופיה מסויימת גדול לפחות כמספר האנשים המחזיקים בה.
מנקודת המבט של הפילוסופיה של אין ראנד, פעולה היא נכונה מבחינה מוסרית אם היא נעשית למטרת רווח. מכך, שלילת פעולה על יסוד מוסרי צריך להראות שהיא מפסידה או, לפחות, לא מרוויחה. "הראה לי כיצד אני מפסיד אם אתה אומר שפעולתי שלילית".
כדי לשפוט אם פעולת יישום נכונה או לא יש לקחת בחשבון את ההקשר שבו היא מופיעה. ללא הקשר אין משמעות לשיפוט, כי היחס בין הפעולה להקשר שבו היא מופיעה הוא הקובע את מידת מוסריותה.
נסיון ליישם עקרון ללא התייחסות מפורטת להקשר המציאותי שבו פועלים איננו פעולה רציונלית אלא דוגמתית. השכל מחייב בדיקת הקשר הפעולה בצורה מפורטת, עד כמה שאפשרי הדבר, לפני החלטה על הפעולה המתאימה מבחינה מוסרית ומעשית.
שאלה שנהגתי לשאול בעבר תלמידי אובייקטיביזם מתחילים היא: האם זה מוסרי להרוג פקיד מס שבא לגבות ממך בכפיה סכום כסף? כל תשובה לשאלה זו תהיה מוטעית, אם לא תיקח בחשבון את הקשר הפעולה: זה אמנם מוסרי להרוג פקיד מס אם פעולתו מסכנת את חייך, כפי שזה מוסרי להרוג כל מי שמאיים עליך, אך אם פעולתו המסויימת של איש מס מסויים מסכנת את חייך במצב מסויים, ניתן לדעת רק על ידי חקירת המצב המסויים שבו היא מתרחשת. כל נסיון להקיש מעקרון מופשט לפעולה ללא בדיקת הקשר משמעה פעולה בלתי שכלתנית, עפ"י דוגמה.
פעולה דוגמטית משמעה פעולה מתוך התעלמות מהקשר. פעולה כזו היא יישום במציאות של תפישת ראשוניות התודעה המבקשת להתאים את עובדות המציאות למשאלותיו של האדם. תפישה כזו מסוגלת להשתמש בכל מערכת רעיונית או פילוסופיה מתוך התעלמות מעובדות המציאות והיא אחראית לעוולות ומשגים רבים בהסטוריה האנושית. הניתוק מההקשר יביא בני אדם לטעות ביישום פילוסופיה גם כשמדובר בפילוסופיה נכונה, כמו האובייקטיביזם - ולהנצחת פילוסופיות לא נכונות, השומרות על קיום לא מוצדק בעולם האקדמי בזכות היותן לא מיושמות, כלומר: מוצאות מהקשר.
פעולה מוסרית היא פעולה למען רווח. זה איננו אומר באיזה סוג רווח מדובר. הרווח היסודי של פעולה מוסרית נמצא, פעמים רבות, בעצם קיומה ולא בתוצאותיה, במיוחד מכיוון שפעמים רבות אין אפשרות לנבא את כל תוצאותיה של פעולה. במצבים רבים, אדם מוסרי, הפועל למען רווח, מרוויח קודם כל את עובדת מימוש זהותו, שהיא ביטוי של העובדה שיש רווח בחיים כשלעצמם ומתוך כך בעובדת היותו של האדם חי.
ברמת תחושת הסיפוק האישי, נמצא הרווח מפעולה מוסרית כבר בעשיה עצמה, אך הרווח לטווח ארוך מפעולה מוסרית אינו מיידי. אם אדם מחליט לפתוח עסק מסחרי, למשל, הוא אינו יכול להבטיח את הצלחתו של עסק כזה, אך משימתו היא להבטיח שגם במקרה של הפסד חמרי יהיה הרווח שלו רוחני, כלומר כזה שיבוא לידי ביטוי בסיפוק מעצם הפעולה עצמה. אם הפעולה מצליחה או לא - אם שילוב שאיפת האדם בעובדות המציאות עולה יפה או לא – אינו נמצא, פעמים רבות, תחת שליטתו של הפועל, וככזה הוא אינו יכול להיחשב לביטוי של מוסריות. אך מימוש העצמיות – הוצאה מהכוח אל הפועל של הזהות האישית – היא הנושאת את הרווח העיקרי של הפעולה.
כשמדובר בבני אדם המתכננים לטווח ארוך ובהיקפים רבי משמעות, הרווח יכול לבוא מאוחר יותר, והפעולה יכולה להסתבר כטעות – אך אף כי ניתן לטעות כמעט בכל פעולה, הטעות הגדולה ביותר שניתנת לביצוע היא אי העשיה.
מה לגבי פעולות המערבות סכנות גדולות יותר, כמו הצטרפות לתנועה פוליטית שיש בה משום סיכוי לתקלות אפשריות? נשוב לדוגמה מספרה של ראנד: הגשר החדש שרירדן צריך לבנות. בספר הוא צריך להוכיח לממשל כי על אף שהוא נבנה מהמתכת החדשה שלו, הוא לא יהווה סכנה ולא יתרחשו לגביו תאונות ותקלות. בדרישה מסוג זה מבוטא, בדרך רמיזה, זיהוי הפחד שיש כמעט לכל אדם ישר להצטרף למאבק צודק.
הקשר של מאבק חברתי צודק הוא בעייתי במיוחד, שכן נראה שרבים בו הסיכונים ומעטים הסיכויים לרווח ברור. במצב כזה, יש פעמים רבות לאי העשיה משמעות של גרימת נזק, שלא לדבר על הצטרפות לזרם החברתי הכללי, המנוגד בדרך כלל לטוב.
האמירה של ראנד, בהקשר זה, היא שיש מוסריות בפעולה או באמירה, אבל אם מדובר בפעולה מסוכנת, המינימום הנדרש מאדם הפוסח על הסעיפים הוא אי הפרעה לטוב; כאשר אדם חושש, זה עלול לגרום לו לנסות ולהפריע למי שכן עושה. כאשר אדם מתחיל להמציא רעיונות בכדי לגרום לבני אדם שלא יפעלו פעולות שהוא באופן אישי היה פוחד לבצע, הוא עובר את גבולות המוסרי.
סוגיית הפעולה הנכונה בהקשר של סכנה היא אחת הבעיות היסודיות הניצבות כאתגר לפני כל מי שמחזיק בפילוסופיה האובייקטיביסטית, אשר מתנגדת למערכות הקיימות בחברה. ראנד מדגישה בספריה את מגוון האפשרויות של פעולה מוסרית בהקשר של סכנה. כשמתנגדים, ב"אטלס", ד'אנקוניה וגאלט לפעולתו של דאנאשילד הם, קודם כל, אינם מבססים את התנגדותם על מה שאולי יכול לקרות לאחרים שיפגעו אלא על דאגתם לו, שהוא ידידם, ואותו הם מכירים. שנית, הם אינם בטוחים שפעולתו רווחית, כלומר שהיא שווה את הסיכון שבהשקעת החיים שלו, אך מכיוון שהוא רוצה לעשות זאת מטעמים פרטיים משלו אין הם מתנגדים לכך, כי זו זכותו. ויש מה שהם נמנעים מלעשות: הם לא מעלים כנגדו טיעון אפשרי אחר, ש"מתבקש" - שאין בפעולתו שום דבר יצרני שהרי היא תוקפנית לגמרי.
אדם שיעלה טיעון כזה, אינו רק טועה אלא גם בוגד. בעיצומה של מלחמה, מי שמתנגד לפעולתו של אדם צודק, הפועל בהתאם לשאיפותיו, נמצא בוגד בערכי הצדק, וגם מוביל אנשים להאמין בו ועל ידי כך הוא מרמה אותם כי הוא מוציא מהם אנרגיה יקרה שעשוייה לסייע למישהו אחר. זהו חלק אפשרי מתמונה כוללת, המציגה את מגוון האפשרויות הפתוחות דרך קבע במציאות לפני מי שחפץ ליישם פילוסופיה במימד הפוליטי.
מה לגבי יישום הפילוסופיה האובייקטיביסטית? יישומה של הפילוסופיה של אין ראנד במציאות עדיין רחוק מלהיות ברור – ואין די בהסכמה העקרונית כדי להחזיק בידע הפעלת הפילוסופיה במציאות. אמנויות היישום הפילוסופי הנאות עדיין לא נלמדו כהלכה באובייקטיביזם, שהוא צעיר למדי, אך אנו יודעים מספיק לגבי זכויות בכדי שנדע מהם הגבולות הראויים לפעולה בעד ונגד אנשים בחברה.
כשמדובר באובייקטיביזם, יש במציאות תסמונת נפוצה בין אוהדי השיטה: קיים מצב מוכר (לתלמידי השיטה, במיוחד) שבו אנשים הקוראים לעצמם תלמידי אובייקטיביזם מוצאים לנכון להפעיל לחץ כנגד אחרים שתומכים בפילוסופיה זו, יותר מאשר הם מפעילים על אנשים שאינם מחזיקים בפילוסופיה מוסרית וחיובית. יתרה מכך: התומכים בפילוסופיה של ראנד מגלים נטיה להתעלם מפעולותיהם של אנשים שהם רעים במוצהר, הפועלים במסגרות של תפישות מעוותות כמו סוציאליזם וקולקטיביזם, אך מפעילים, מאידך, ביקורת רבה כנגד תומכים מוצהרים ברעיונות ראנד, כאילו ההצהרה על מקורבות רעיונית נותנת להם זכות כלשהי להיות שופטים מוסריים ראויים.
דבר זה הוא תוצאת אי ידיעה לגבי הנדרש ביישום פילוסופי. בהקשר זה יש להבהיר כי יש הבדל גדול בין אחיזה רעיונית בפילוסופיה לבין יישומה בפועל. מורכבות המציאות אינה מאפשרת מהלך אוטומטי, שבו ההסכמה על מערכת עקרונות מסויימת הופכת, מיידית, לפעולה מתאימה במציאות. הענין קשה הרבה יותר: יש צורך להפעיל שיפוטיות הנוגעת לכל מצב מסויים כשלעצמו, כדי ליישם עקרון פילוסופי במציאות. גם אם נעשה יישום כזה בצורה הולמת, אין הדבר מבטיח כי המיישם יצדק גם בכל היבט נוסף של פעולתו.
בשל היותה של הפילוסופיה מבוססת על חשיבה בהירה, היא מציבה תביעות חמורות מהאדם המנסה ליישמה – ולא תמיד החלטה נכונה אחת פירושה צדק בכל ההשלכות המעשיות שלה. למשל: במצב של בחירות כלליות, כדאי שיבחר האדם באפשרות הקרובה ביותר, מבין המוצע לו על ידי התנועות השואפות להיבחר, לתנועה הפוליטית המצהירה על קרבה לתפישה שהוא מעריך כמוסרית, אך אין הדבר אומר שאלה שמצהירים על עקרונות מסויימים אכן יבצעו את מה שעליו הם מצהירים או יעלו לשלטון. יותר מזה: הדבר, פעמים רבות, מחייב את הבוחר להקפיד ולהשגיח על כך שהמשך הדרך של התנועה שבה בחר יעמוד בהתאמה לתחילתה. ועל הכל יש להוסיף כי השתתפות בבחירות אין פירושה, כשלעצמה, פעולה רצויה – אלא, במקרה הטוב, הפעולה הקרובה ביותר למה שרצוי. וצריך אדם המערב עצמו בסוג זה של פעולה לדעת כי יכול אדם המחזיק באותה פילוסופיה להחליט לפעול בדרך אחרת לגמרי לקידום הפילוסופיה – ויש לו זכות להחזיק בעמדה שונה, אפילו אם אין על עמדה זו הסכמה בין שניהם.
מורכבות המצב הפילוסופי האנושי גדולה כל כך שאין בידינו היום ידע שדי בו אפילו כדי להחליט באיזו פילוסופיה מחזיק אדם מסויים בפועל. אין די בהסכמה העקרונית על פילוסופיה מסויימת כדי שנוכל לומר שהמצהיר מחזיק בפילוסופיה זו. למשל, במונחים של האובייקטיביזם, סביר שיצרן, גם אם הוא מחזיק בתפישה פורמלית סוציאליסטית, פועל יותר כאובייקטיביסט מאשר אדם לא יצרן, המסכים עם אין ראנד. אך עיקר בעייתנו בתחום זה קשורה לכך שמרחב הפעולה הרוחנית האנושית כולל פעילות שהיא הרבה מעבר לחשיבה; חלק גדול מפעילות זו מנוהל על ידי המערכות האוטומטיות של הנפש ויש לו קשר למצב הפסיכו-אפיסטמולוגי של היחיד המעורב. אין בנמצא, עדיין לפחות, טכניקה שתבטיח שבכל היבט פעולתי של היחיד האנושי הוא ינהג על פי תפישה פילוסופית מסויימת ולא אחרת, כי איננו מכירים, מדעית, את ההשלכות של הפילוסופיה לגבי כל היבט של רוח האדם בפעולתה במציאות.
הרי, למשל, דוגמה אפיינית לבעיית יישום נפוצה בקהילה של תלמידי האובייקטיביזם: שיפוט אמנותי. שיפוט כזה אינו יכול להיעשות היום בצורה שתבטיח את קרבתה של הפעולה האמנותית הנתונה לעקרונות הפילוסופיה החיובית; אפילו כשיודעים אנו מה ראתה אין ראנד כאמנות חיובית בצורה עקרונית ויש לנו מושג כללי לגבי היצירות שאותן דחתה ואלה שאותן קירבה, רחוקים אנו מלהחזיק בידע אובייקטיבי מלא לגבי היצירה האמנותית הרצויה מבחינה פילוסופית. מרחב הפעולה האמנותי הוא כה מתוחכם עד שספק באם פילוסוף – אפילו אם הוא מכיר את כל רזי החשיבה האובייקטיביסטית – יוכל לספק לנו מפתח נוסחתי שבאמצעותו נוכל להעריך כל אמן וכל יצירה אמנותית מבחינת איכותם.
היישום הפילוסופי אינו פשוט – ולפחות עד כמה שזה נוגע לפילוסופיה של אין ראנד – הוא רחוק מלהיות ברור בכל תחומי חיי האדם; אך מכיוון שיש לפילוסופיה זו תכונות חיוביות ברורות, כמו בהירותה ההגיונית הפנימית, יכולה פילוסופיה זו לאפשר לנו לשפוט פעולות אנושיות: היא יכולה לסייע לנו לבחון מתי פעולה אנושית מסויימת, המתבצעת בתחום מסויים, נעשית בהתאמה לצדק, למוסר ולשכל – שלשתם היבטים של אותה אחדות – ואת תוצאת השיפוט הזה יכולים אנו לנצל כדי להגביר את יעילות התפקוד של המערכת שאותה אנו בוחנים.
מערכת נבחנת זו כדאי שתהיה בראש מעייניו של האדם, ששואף ליישם פילוסופיה צודקת. המשימה שמוטלת עליו היא להעלות בצורה מתמדת את איכות שיפוטו לגבי פעולות מסוימות וסביר שאת הקרבה הגדולה ביותר לבחינה מערכתית הוא יחוש לגבי אישיותו הוא ויהפוך את שיפורה המתמיד למשימת חייו.