שגעון כניתוק מהמציאות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 937
שגעון כניתוק מהמציאות
אם ניתן להגדיר שגעון כניתוק מן המציאות ניתן לומר שאנשים שמחזיקים ברעיונות שגורמים להם שלא לתפוש את המציאות כהלכה אינם שפויים. צורה זו של הגדרה מרחיבה את תפישת השגעון לתחומים שאינם קשורים כלל למחלה בלתי נבחרת שחלה על בני אדם שלא מבחירתם; משמעה, בהקשר זה, היא שיכול אדם להיות במצב של שגעון גם מתוך בחירה, בעצם החזקתו ברעיונות שאינם תואמים למציאות.
הגדרה רחבה כזו של מושג השגעון, כאשר היא מוחלת על בני אדם, צריכה להיות מוחלת מתוך בדיקה של הקשר המורכבות האנושית; זו מאפשרת ניתוק בין מערכותיו הרוחניות והגופניות של האדם: כפי שמערכות העיכול, השמיעה וההליכה של משוגע ממשיכות לפעול כהלכה על-אף שגעונו, יכול אדם להיות שפוי לחלוטין אף אם חלק ממערכותיו הטבעיות איננו מתפקד כלל. השפיות או השגעון מיוסדים על הכרתו של האדם את המציאות. היכן שיש הכרת מציאות יש שפיות. היכן שזו חסרה - קיים שגעון.
לפיכך, אין מצב של שגעון קשור, בהכרח, לפגיעה בתהליכים גופניים. אנשים שמחזיקים באידיאולוגיה מסויימת אשר מונעת מהם לראות את המציאות נכוחה הם משוגעים באותה מידה שבה הם מנותקים מהמציאות על ידי אותה מערכת רעיונית, גם אם אין הדברים נוגעים במצב הבריאות הגופנית שלהם. יש לזכור, בהקשר זה, את ההשלכות הרגשיות של ניתוק מן המציאות אשר עצמתן תהיה ביחס ישר לניתוק כזה מן המציאות. אנשים כאלה אינם מסוגלים להיות מאושרים אם ב"אושר" כוונתנו לתחושה רגשית שהיא תוצר של יחס אימותי עם עובדות המציאות, וככאלה הם עלולים להוות סכנה לבני מינם בדיוק באותו מובן ומאותם סיבות שבגללן כלב שוטה מהווה סכנה לחיים שסביבו. כלב כזה מתקיף את הסובבים אותו בשל חשש שמקורו בשיבוש תודעתו לפגיעה ביכלתו להאמין בבני-אדם, עובדה שהופכת אותם למאיימים מבחינתו (בענין זה חשוב להעיר כי יש מקבילה אנושית לכך בקשר שנצפה בין תופעת מחלת הרדיפה למחלת-נפש שמקורה בנטילת סמים; קשר זה מבוסס על הקשר ההגיוני והמחייב בין השמטת קרקע המציאות מתחת לרגלי המסומם בשל ניתוקם הכימי של אמצעי החישה שלו לבין ירידת אמונו בכך שהחברה הסובבת אותו מחזיקה בכוונות חיוביות כלפיו).
צורה זו של הגדרת שגעון מציגה דרך ראיה שונה לגבי תפישת אדם שמאיים על זכויותיהם של בני אדם אחרים מתוך החזקה ברעיונות לא מוסריים; אם רעיונות אלה חזקים ממנו והם מפרידים בינו לבין המציאות בצורה שאין הוא יכול להתגבר עליה, נמצא הוא במצב של אסיר, הכבול באמצעות כבלים שאין הוא יכול להשתחרר מהם.
השלכה חשובה של ענין זה לתחום המוסר מתבטאת בעובדה שבדיוק כפי שהיום איננו רואים כאחראי למעשיו אדם שאיננו שפוי, כך אין לראות כאשמים מבחינה מוסרית אנשים שפגועים מבחינה אידיאולוגית – לפחות לא כאשר, כאמור לעיל, הם שקועים במצב של סחף שבו הרעיונות הלא-מציאותיים חזקים מיכולתם להתמודד עימם. בהתאמה לכך, אין להתייחס אל צבא אוייב, אל מדינה אוייבת, או אל פושעים - אפילו אם הם גרמו נזקים כבדים - כאל לוקים מוסרית בלבד אלא כאל חולים בפועל.
לדבר יש השלכות מעשיות רבות משמעות לגבי ההתמודדות האפשרית עם בני אדם לא מוסריים, המחזיקים ברעיונות המאיימים על זכויותיהם של בני אדם אחרים – ובמיוחד אם מדובר בכאלה שמחונכים מיום היוולדם להחזקה ברעיונות אלה.
לפיכך נוכל לראות את כל גישת ההערכה והשיפוט המקובלת בעולם היום באור שונה לגמרי; היום, בשל אי ההבנה שכרוכה בענין, תופשת האנושות אנשים שהם, בעצם, חולים, כפושעים ואז, במקום לטפל בענין באופן רציונלי, כנדרש מאדם רציונלי שפוגש במחלה, נסחף השפוי לרגשות זעם ונטירת-איבה אשר מערפלות את המצב וגורמות לנסיון לפתרונו באמצעות טיפול גרוע, אם בכלל.
שני השדות שבהם תתבצע התמודדות בלתי ראויה עם תופעת השגעון הזו יהיו השדה האינטלקטואלי ושדה העימות הפוליטי; פעמים רבות ינסה אדם לשכנע את זה שעומד מולו כי הצדק איננו עימו כאשר זה אינו כשיר להתמודדות רעיונית ברמה גבוהה - או, גרוע מכך, יתור אחריו כדי להילחם בו, לנצחו ולהתנקם בו בשם הצדק. אך אם מדובר באדם שגרם נזק לא מתוך בחירה אלא מתוך הכרח, תהיינה שתי אפשרויות פעולה אלה לא רק לא יעילות - ולא תשגנה את מטרתן - אלא גם מסוכנות; נסיון של הידברות על יסוד מושגי בהקשר של עימות בין אדם שפוי למשוגע רעיוני כמוהו כנסיון להסביר לחיית-טרף את אי המוסריות שב"התנהגותה".
אדם שאינו שפוי מבחינה רעיונית איננו אדם שמחזיק בבחירה ברעיונות מסויימים אלא אדם שמחזיק בהם שלא בבחירה. אדם כזה הוא חולה מסוכן לעצמו ולסביבתו ואסור לראות בו צד במשא ומתן מילולי. איך מתיישב דבר זה עם העובדה שהשכל הבוחר הוא האחראי הבלעדי על הרשאת חדירתם של רעיונות? בכך שמה שמתחיל מטעות קטנה - או מהצבר של טעויות קטנות - מסתכם במצב רוחני השקול למחלה גדולה וקטלנית.
משול הדבר לאדם שאינו מקפיד בנקיון מזונו ומפתח מחלת זיהום קשה או למסומם שהתפתה למנות קטנות בתחילתו של תהליך ומצא עצמו, בסופו, מכור לגמרי. בהסטוריה האנושית התפתחו טעויות פילוסופיות והגיעו לכדי שליטה בחברות שלמות, במיוחד על ידי חדירה לדתות והשתלבות עם שיטת ההתפשטות של החלק האלים של הדתות. במקרים כאלה - וברבים הדומים להם - נמצא היחיד, גם במקרה הטוב, רק לכתחילה בשליטה מוחלטת על התהליך – ורק במובן זה ניתן לומר שאילמלא הסכמתו או בחירתו לא היה מתרחש תהליך זה. במקרה הגרוע, מוכנס היחיד אל תוך שדה הרעיונות השליליים כבר מיום לידתו ואין בידו הכוח להתגבר, רעיונית, על הסביבה הרעיונית שבה הוא חי.
דרגת אי-המוסריות של האדם הנסחף לתוך תהליך כזה איננה, מכל מקום, זהה עם דרגת אי המוסריות של זה שבוחר לבצע נזק בקנה-המידה של שלבי השיא של התהליך. מבחינה זו, הפילוסוף הוא, ללא ספק, אשם יותר מאשר הלוחם בקרב - ורוב בני האדם, מבחינת דרגת תבונתם וכוחם השכלתני, שייכים ללוחם ולא לפילוסוף.
עובדה אחרונה זו איננה מטפיסית ביסודה ולכן איננה מייצגת היבט של טבע האדם. למעשה, מבחינת טבעו קרוב האדם יותר לפילוסופיה מאשר למלחמה, אלא שתהליך הסטורי טראגי אחראי לכך שרוב בני האדם הוסטו ממסלול החשיבה, המסלול התואם יותר את טבעו של האדם, אל מסלול העימות הלוחמני, שממנו סובלת האנושות של היום. הסטה זו נעשתה באמצעות פילוסופיה מוטעית ומטעה, המנותקת מן המציאות, אשר, למעשה, ניתן לראותה כמה שעמד ביסוד המגיפה של השגעון הרעיוני שתפש רבים מבני האדם על פני אדמות. אחד מהמאפיינים של שגעון זה הוא ראיית המציאות בכלל והמציאות האנושית בפרט כשדה התמודדות בין גורמים מנוגדים, במקום לתפוש את המציאות כמהות שמכילה גורמים שהם בעלי כוח להתאחד ולפעול במשותף למען מטרות טובות. שגעון מסויים זה הוא תוצאה ישירה של מה שנקרא בעולם העתיק "עבודת אלילים".