המניע האנושי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 744
המניע האנושי
במסגרת תכנית טלויזיה העוסקת בפסיכולוגיה של המניע האנושי מעלים את השאלה "מה מניע את האדם לפעולה?" ומי שמוזמן לענות עליה הם, באופן אפייני לתרבות זמננו, פסיכולוגים.
"הסיבה שבגללה אנשים בוחרים במקצוע מסוכן מאד" אומר פסיכולוג בתכנית "היא שהאדם רוצה ברמת גירוי גבוהה מאד" - ואז, כדי לאייר אמירה זו מראים לנו רוכב אופנוע שמבצע פעלולים ומטפס הרים – שני אנשים העוסקים במקצועות שיש בהם סכנה.
סכנה, עפ"י הפסיכולוגים, היא ספק של "גירויים". מכך המסקנה שאלה העוסקים בעיסוק מסוכן, מחפשים "גירויים". אך העמדה שאותה מציגים הפסיכולוגים, בהקשר זה, היא הטעייה ברורה וחמורה, אשר באה להסיח את דעתנו מכך שהאדם הוא יצור רוחני, על ידי הסטת מיקודנו מהרוח אל החומר; זה נעשה על ידי הצגת מושא החושים כתכלית חיי היחיד האנושי. מכך, "גירויים" הם שאיפת האדם, ביטוי של רצון רוחו במימד החומר.
אך האדם אינו תר אחר גירויים בחיים יותר משהוא תר אחר טעם במזון; יש לטעם חשיבות, אך היא איננה מכרעת במכלול השיקולים בבחירת המזון. כולנו יודעים ששאיפתו של ילד, למשל, למיני מתיקה, בשל טעמם, מייצגת רמה נמוכה וראשונית (פרימיטיבית) של שאיפה, בשל העובדה שהיא מתייחסת למעטה החיצוני, החושני, של המזון ולא, כמו אצל אדם בוגר, למהותו היסודית של המזון – הווה אומר: תזונה. הטעם – חויית האכילה – המייצג את ה"כאן והעכשיו" של חויית החיים האנושיים - הוא רק חלק מהערך התזונתי.
שני ליקויים בולטים בדוגמה שהוצגה במקום להציג תכליות אמיתיות המנוסחות במונחים של מטרות אנושיות; להטוטן על אופנוע או מטפס הרים אינם מייצגים את הפעולה האנושית הנורמלית אלא הלא-נורמלית, לא את עיקר המעשה האנושי אלא את השולי שבו – ובעיקר לא עבודה יצרנית ממשית אלא פעילות של פנאי ובמקרה הטוב אמנותיות או הפגת מתח.
צורת ההצגה של הנושא היא מעגלית מבחינה לוגית וכמוה כירית חץ (ההצהרה) וציור המעגל מסביבו (ה"מקצועות" שנבחרו). אם נחשוב על מקצועות מסוכנים, השגורים יותר, נמצא פעילויות קרובות יותר לתכליות אנושיות, כמו נהג, איש מחקר, חייל או בנאי – ולמעשה נמצא שקיימים מקצועות מסוכנים רבים שאיננו חושבים עליהם ככאלה בדיוק מכיוון שאלה שעוסקים בהם לא בחרו אותם בגלל הסכנה שבהם אלא על אף הסכנה; רוב בני האנושות עוסקים מדי יום בפעולות יצרניות שיש בצידן סכנה יום-יומית, אך בדרך כלל לא בשל הסכנה אלא כדי להשיג קידמה אנושית ולבנות לעצמם קריירה של הישגים.
מושא החושים ו"גירויים" אינם המטרות שאליהם בני אדם שואפים, אלא אם כן, בהזדמנויות מסויימות ולמטרות מסויימות, הם מעוניינים בבילוי כזה ואז הם הולכים לטפס על הרים, לשוט בנהר סוער, לסחרחרת בגן שעשועים או לראות סרט מתח. אך בחירת עבודה ופעילות חיים מתמדת נובעת משאיפת האדם, כיצור רוחני, לעשות משהו יוצר עם חייו ולממש את כוחותיו כאדם, כלומר כיצור רוחני ולא כיצור חושני.
מתוך טעות או גרוע יותר, משרתות תכניות "פסיכולוגיות" כגון זו שראיתי, את ההשקפה שהאדם הוא חיה של "כאן ועכשיו", תוך התעלמות מהפעולות שבאמת מאפיינות את המין האנושי, הכוללות תכנון רב שנים, מפעלים חובקי עולם ומטרות להשגת ערכים נאצלים כמו צדק, שלום ואמת.
בנסיון הפסיכולוגים לצמצם את רוח האדם לרמת פעילות במימד החומר מזמינים הם את השואפים לתכליות אנושיות גבוהות לראות את הקידמה האנושית והשגת מטרות-על אנושיות כערכים הנמצאים מחוץ לשגור ולמקובל בחיי האדם, אך גישה זו איננה עולה בקנה אחד עם המציאות. זו מציגה את בני האדם כמי ששואפים להשיג רבות במונחים של הישגי רוח גדולים, ובהם כאלה שכדי להשיגם יש צורך בפעולות בנות דור.
פעולות מצומצמות רבות בתחום הגוף הן תנאי טבעי לפעולות רחבות היקף בתחום הרוח; אחת מהפעולות הנפוצות, למשל, בעולם האנושי היא הקמת משפחה – וזו אינה יכולה להצטמצם לרמת השטחיות של "קיום יחסי מין", אף כי את ההבדל בין השניים ניתן להגדיר ברמה של מודעות להשלכותיה של פעולה.
מודעות זו היא המאפיינת את האדם; ההבדל בינו לבין בעל חיים הוא בהבנת ההשלכות של פעולה שהאורגניזם שלו מעוניין בה באופן מקומי: בזמן שהאורגניזם ממוקד בהווה, התודעה מציגה את העתיד הרחוק, לעתים במונחים של עידנים.
לעתים מהווה האתיקה כשלעצמה מאגר של מניעי אנוש. דבר זה הוא ביטוי לעובדת היותם של ענפי הפילוסופיה היבטים מטפיסיים של הקיום: אין אפשרות לאדם לכפור בקיום, בתודעה ובמחוייבותו האתית, הנובעת מהם. אין אפשרות לאדם לא להיות, לא לדעת ולא לקבל החלטות על פעולה. קיום הוא תמיד בעל זהות מסויימת והוא דורש את המינימום של להיות מה שהוא.
האדם, גם אם הוא מנסה לברוח מזהותו האנושית ומעובדת ידיעתו האנושית, איננו יכול לעשות זאת – ושתי עובדות אלה מטילות עליו את משא האחריות המוסרית להפוך את מה שהוא ומה שהוא יודע לפעולה: להחלטה, בחירה והשגת תכלית.
האדם יכול גם לנסות להתחמק מפעולה, מלקיחת אחריות ומהחלטה על ידי התעלמות מידע, על ידי אי למידה. אך כל מה שהוא ישיג הוא דחיה, הדחקה ובמקרה ה"טוב" – פיצול אישיות. זהו הביטוי באדם של היחס בין מה שהוא למה שצריך ויכול להיות. וכך האדם גם דן את עצמו לחוסר אושר.
אך כל ההתחמקות הזו, כל הנסיון הזה להיות מה שאינך מתוך הנחה שכך אתה יכול לאכול את עוגת החיים ולא לנגוס בה בו בזמן, מבוססת על הנחות יסוד מוטעות; הראשונה בהן היא המחשבה שניתן לחיות חיי אדם בצורה לא מוסרית. הנחות נוספות המסייעות לכך הן, למשל, המחשבה שאין החיים המוסריים בכוחך, או- גרוע יותר – שאם תעשה את הטוב תסבול, תתעייף או תבזבז את חייך ביסורים ובחוסר סיפוק. מעל כל זה קיימת לה ההנחה שיש אפשרות אנושית לחיות חיי סתירה, מחוץ למחוייבות מוסרית וללא אתיקה, כמו עץ או אבן – כי יש אפשרות לבחור בחיים של אי בחירה...
היהדות והפילוסופיה של אין ראנד משלימות זו את זו מבחינת המלצותיהן המוסריות לגבי הבחירה הנאותה לאדם בדרך חייו:
היהדות אומרת לאדם שלא עליו מוטל לעשות את כל המלאכה, כי די בהשתדלות מוסרית כדי לעשותו מוסרי, כי יש רבים העוסקים במלאכה - וכי לאנשי המוסר יש גם ביטוח: איש מוסר לא יסבול ממעשה רע שעושה אדם אחר, יש לו שכר על כל מעשיו ושחייו, אם יעשה כמיטב יכלתו, יהיו הטובים ביותר שהוא יוכל להשיג בעולם.
הפילוסופיה של אין ראנד נותנת בידי האדם את מסגרת ההצדקה המושגית ההגיונית והמציאותית לבחירה המוסרית. קודם כל היא מראה לאדם מדוע הוא אינו יכול שלא לבחור, בהמשך היא מוכיחה לו שחיים לא מוסריים אינם אפשרות רווחית עבורו ולבסוף היא מצהירה לפניו כי רק חיי בחירה במוסרי, בטוב, באמת ובצדק, הם החיים היחידיים שיתנו לו את האושר.
מכל זה נובע כי המניע האנושי החיובי ביותר הוא זה שהאדם מגדיר לעצמו, במונחים מוסריים, כהשתלבות בדרך המוסרית ביותר שהוא יכול לבחור לצורך חייו היחידאים – וכי רק חיים בדרך מסוג זה יאפשרו לו מיצוי של יכולותיו ואת הפרי של מיצוי זה: האושר.
24.12.01