אי מוסריות רעיונית

 

אי מוסריות רעיונית

מול אי ההכרה במוסריות העסקים, מתפתחת בחברה המחשבה שיש מוסריות בכפיית אנשים לרכוש או למכור את ערכיהם בעסקה שאינה רווחית להם. זהו היסוד להצדקת תביעות לא צודקות מצד עובדי מפעלים לא רווחיים למקום עבודה, ובעיקר להסטת העין ותשומת הלב הציבורית מתנאי הרווחיות כמוסריות. מחוץ לכך שזוהי, למעשה, השלכה של העקרון שהמוסרי והמעשי נפרדים, מדובר, למעשה, בתביעתו של גנב למה שאינו רכושו.

כשאתה אומר שהעשירים מתעשרים והעניים מתדלדלים אתה מסייע לרוע בכמה דרכים: אתה מסיח את הדעת מאחריותם של העניים לעניים ומאי אחריותם של עשירים לעוני העניים. לרוב, העשירים הם קודם כל מעשירים; הדרך שבה הם משיגים את הונם היא פעולת הפצתם ערכים בין בני אדם רבים.

אם אדם פוגע באדם אחר אין הדבר קשור לעובדה שיש לו פחות או יותר מאחר, כי לא היא הקובעת את מוסריותו. אם הוא שודד, אז העובדה שיש לו יותר משיש לנשדד איננה מה שמרשיע אותו אלא השוד עצמו; בהקשר זה, לומר שהעשיר מתעשר והעני מתדלדל הוא למעשה לסייע לדעה שאומרת שהעשיר, בכל מקרה, אשם בשוד – וגם להכשיר את הקרקע להצדקתו המוסרית של השודד ה"עני", כאילו אם יש לך פחות משיש לאחר אז זה מוצדק שתשדוד אותו.

זוהי גם הדרך לומר גם שאלימות המופעלת מצידו של החלש צריכה להיתפש כהומניות ואילו הצדק של החזק הוא אלימות מובנה בעצם העובדה שהוא חזק. החוזק או העוצמה הכלכליים, אשר מושגים על ידי פעולה המבוססת על בחירה חופשית, נתפשים בצורה מעוותת, כמושגים על ידי כפיה.

רעיון זה גם מהווה את היסוד שבגללו תוקפים היום אומות המערב את ישראל. אם היא יותר חזקה, היא אשמה. אם היא יותר עשירה – בכלל היא חוטאת, כי עושרה מהווה הוכחה לכך שפגעה בעניים, ובמקרה שלפנינו זה נוח לומר שהעניים הם הפלשתינים.

בארץ מוסרית העשירים מביאים שפע והעניים מתאמצים לצאת מעניים. בארץ מודרנית בנוסח המערבי – כמו ישראל – גם העניים הם, למעשה, עשירים, אלא שלחלק מהם נוח להיקרא עניים כי הדבר מעניק להם זכויות מיוחדות, אף כי אין הם מודעים לכך שבכך הם "זוכים" גם במעמד לא מוסרי וגם בעונש ההכרחי שמקבל, במוקדם או במאוחר, הלא-מוסרי.

נתונים נוספים