אמונה תבונית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 715

 

אמונה תבונית

טבעה של ידיעת האדם

האמונה בכלל – ואמונתו של המאמין היהודי בפרט – היא נחלתו של כל אדם בעולם ויסוד לידיעתו גם כאשר אין הוא מכיר בכך שהיא מבטאת ידיעה או אפילו – כפי שזה נפוץ בפילוסופיה של ימינו – הוא רואה אותה כמנוגדת לשכל מבחינה עקרונית. אך הדבר איננו נכון, שכן לא רק שהאמונה איננה מנוגדת עקרונית לשכל, אלא שהיא מהווה את אחת היכולות השכליות החזקות של האדם וככזו היא מהווה גם את אחד מיסודות תפיסת האדם את המציאות. למעשה, האמונה כל כך יסודית בהכרה האנושית שניתן לראות לאורה את האדם לא רק כיצור שיודע אלא גם כיצור שמאמין.

בפילוסופיה שלה, התומכת בשכל, יוצאת אין ראנד נגד האמונה. אך דחייתו המובנת של האדם החושב של ימינו את האמונה היא תוצאה של ההרגל החברתי-הסטורי של המשכיל החילוני שמכיר את האמונה כחלק מהדת שאיננה מבוססת על תבונה. בדת כזו מתייחס מושג האמונה לאמונה המיסטית, שאיננה מבוססת על עובדות המציאות, השכל וההגיון. במציאות האנושית קיים גם סוג אחר של אמונה: אמונה לא מיסטית, המבוססת על השכל ומהווה ביטוי של התבונה האנושית: אמונה תבונית. אמונה זו איננה שייכת לעולם הדתי אלא לכלל יכולת הידיעה האנושית, ומהווה חלק יסודי וחשוב בה.

האמונה היא צורה של בטחון אנושי בערכים שמעמדם הידיעתי לא הוכח באופן מלא מבחינה הגיונית, אך הם נתפסים בתודעה האנושית ככאלה הראויים להיות בגדר אמת. בכך שהיא מתבססת על המציאותית העובדתית ועל שיקולים של תבונה, האמונה התבונית – בניגוד לאמונה עיוורת או טפלה – מעניקה לערכים אלה מעמד קיומי יציב כשל סבירות גבוהה. לאמונה יש מעמד מיוחד בתמונת הידיעה האנושית; על רקע הבעייתיות ההגותית הנידונה לאורך ההסטוריה בנושא זה ממלאת האמונה את הפער שקיים בין מה שידוע לאדם למה שלא, כשהיא מייצגת את התנועה ההכרתית בין תחומים אלה.

כאשר עולה נושא מגבלותיה הטבעיות של ההכרה האנושית מהווה האמונה תבונית את התשובה המציאותית לשאלה זו. מבחינה זו האמונה משלבת את הקשר בין חוסר הידיעה האנושי לבין יכולת הרחבת הידיעה העתידיות שלו. האמונה התבונית איננה גישה חסרת יסוד ובלתי מבוססת על עובדות המציאות אלא להיפך: מדובר בהכרה בעובדה שלאפשרויותיו הידיעתיות של האדם יש טבע מסוים ומיוחד וככאלה אין הן בלתי מוגבלות; כמו כל יכולת אנושית, גם הידיעה האנושית מצליחה להקיף טווח נתון של המציאות, המוגדר בהקשר מסוים ולא מעבר לו. האמונה היא הגישה ההסתברותית המבטאת את היחס בין מה שאינו ידוע למה שעשוי להתגלות כאמת.

בדיוק כפי שרק טיפש מאמין שהוא יודע הכל, כל אדם נבון יודע את מגבלות ידיעתו. על דרך מה שנשמע כאבסורד, גבול הידיעה של האדם ידוע לו היטב, ומוגדר עלידו על ידי מה שהוא איננו יודע; הוא יודע שהוא אינו יודע את המבנה האטומי של כל החומרים, את מה שקיים במערכת הכוכבים לפרטיה – אך גם ואולי בעיקר, לעתים קרובות, אף את הדברים הפשוטים ביותר של חיי היום-יום שלו, כמו את המספר המדויק של מטבעות שיש בכיסו.

ועם זאת, חוסר הידע של האדם בתחומים מסוימים איננו מערער את בטחונו המלא לגבי ידיעתו לגבי תחומים אחרים. לרוב האדם אינו מתייחס בספקנות לעובדות שהוא מכיר בוודאות, והוא יודע להבחין בין אמת לשקר, בין ודאות לאפשרות או בין רמות סבירות כאלה או אחרות הנוגעות לרעיונות שונים שהוא בוחן. על אף זאת, קיימים חלקים רבים בפילוסופיה המודרנית שגורסים שהאדם אינו יכול להחזיק בוודאות מלאה ומוחלטת – ושעובדת מגבלות הידיעה האנושית מוכיחה כי אין לאדם יכולת לדעת אמת מציאותית (אובייקטיבית). כך נוצר למעשה המצב העכשווי שבו האנשים מאמינים שהם אינם יודעים, מבלי להבחין בכך שהאמונה עצמה איננה אלא צורה של ידיעה – ולפיכך שגם אמונתם באי הידיעה היא צורה של ידיעה אף היא.

אך למעשה אין למסקנה הפילוסופית שאין האדם יכול לדעת בוודאות את המציאות שום יסוד עובדתי אמיתי. הדבר נובע מכך שהאדם בטבעו יודע את עובדות היסוד של הקיום הנוגע גם למה שהוא איננו מכיר בפרטיו. משמעותו המעשית של הדבר היא – כפי שתופס כל אדם בעל שכל ישר – שלא קיימת מלחמה בין הידוע ללא ידוע והם תואמים זה את זה ומשלימים זה את זה.

מדובר בביטוי מציאותי של העובדה שאין ראנד הגדירה במלים "אין סתירות במציאות". לשם הכרה בעובדה זו אין צורך בניתוח פילוסופי עמוק אלא בנסיון חיים פשוט, שכן מסקנה זו נובעת ישירות מכך שהאדם חי דרך קבע בחברתם של דרגות שונות של ידיעה, החל ממה שהוא יודע בוודאות וכלה במה שאינו יודע כלל, והוא יודע שיש התאמה בין שני קצוות אלה של טווח הידיעה שלו ושגם מה שהוא איננו יודע תואם עקרונית את מה שהוא יודע. למעשה התאמה זו היא המאפשרת את תנועת ההתפתחות הקבועה שלו ממצב של אי ידיעה למצב של ידיעה, הקרויה למידה.

האדם הוא יצור לומד, אשר למידתו היא צורת הידיעה היסודית שלו. למעשה, האדם נמצא באופן קבוע בעיצומם של תהליכי למידה, שיפור ושידרוג הידע שבידו, כאשר הוא כובש את הלא ידוע לו באמצעות מה שהוא כבר יודע. בדיוק את המרחב הקיים בין שני תחומים אלה ממלאת האמונה, שתפקידה לשמש תשתית ידיעתית ונפשית לעימות עם הידע העתידי – וגשר בין הידוע ללא ידוע, שההנחה שביסודו שמה שייע מחר הוא מה שהוא איננו יודע היום.

ההכרה במגבלות הידוע לו היא המניחה תשתית מתאימה למפגש של האדם עם הידע שלא נמצא ברשותו, ולמעשה היא קיימת בתודעתו כעובדה המאפשרת לו להתעמת דרך קבע עם היותו חסר ידע בתחומים מסוימים. עובדה ידועה זו, הקיימת ביסודה של האמונה מסבירה מדוע האמונה היא מצב של ידיעה ולא, כפי שיש הסוברים כך, מצב של חוסר ידיעה. ההבדל בין האמונה למה שקרוי ידיעה הוא שבניגוד לידיעה המפורטת, האמונה מייצגת ידיעה כללית לגבי העובדות. כמו, למשל, מהו סוג הידע שהאדם זקוק לו. דבר זה מגדיר את תחום הפעולה של האמונה בשירות האדם כי במצבים של מחסור בידע מסוים מעניקה האמונה לאדם את ידיעת הכיוון הכללי שבו עליו ללכת כדי להגיע לידע שנחוץ לו. התייחסותה של גישה זו לעובדת חוסר הידע האנושי עושה אותה, למעשה, לכזו שניתן לסמוך עליה בהקשר שבו זקוק אדם לחיזוק ידיעתי חיצוני בתחומים שבהם לא די לו במה שידוע לו.

דבר זה קורה תדיר במצבים שבהם אין האדם בקי דיו והוא נזקק לעזרתו של מי שיודע יותר ממנו. ביסודו של דבר, מהווה הכרתו של האדם בעובדה שיש הבדל משמעותי בין ידיעתו לבין ידיעתו של אחר, שיודע יותר ממנו, את השלב הראשון, האמוני, בהדרכתו לכיוון הלמידה. מבחינה זו מהווה הכרה בכך שיכולתם השכלית של בני אדם שונה מאחד לרעהו את אחד מיסודות התרבות – וזה מה שמאפיין, למעשה, את תפיסת היחיד את המציאות. יחיד זה, המכיר בגבולות ידיעתו ויכולותיו השכליות הוא, למעשה, אדם מאמין.

ככזה הוא מאמין בכך שהוא זקוק לעזרתם של מומחים בכל אחד מהתחומים הרבים שלגביהם הוא אינו יודע די פשוט מכיוון שמדובר בנושאים שבהם לא התמחה. בהקשר זה, אמונתם של בני אדם בבעלי ידע המומחים בתחומים מסויימים, שכל אחד מהם יודע יותר מאחרים לגבי תחוםן ההתמחות שלו, היא אחת מיסודות תרבות הקיום האנושי של העולם. מבחינה זו מתפקדת האמונה כחלק יסודי של ההכרה האנושית, שכל יחיד אנושי נזקק לו מיום היוולדו וזאת פשוט מתוקף העובדה שהוא אינו יכול לספק לעצמו את כל הדרוש לו לצורך חייו לבדו – וביסוד כל מה שהוא משתמש בו לסיפוק צרכי חייו קיימת פעולה אנושית, המתבססת על ידע. זהו מקומה של ההתמחות האנושית היחידאית, המתפקדת כחלק מהשוק האנושי.

למעשה, מבטאת אמונתו של אדם את הכרתו בערך הידיעה שכן הוא מאמין בידיעתם של אחרים העולה על שלו על אף שאין הוא מסוגל לבדוק את ידיעתם לפרטיה. לכל אדם משכיל ברור כי רבים הם הדברים הקיימים בעולם הזה, שהוא איננו יודע – וההכרה באי ידיעה זו, המהווה חלק מידיעתו את המציאות, היא חלק ממה שמניע אותו לחפש בתחומים רבים של חייו את עזרתם של כאלה שיודעים יותר ממנו. בחייו נזקק כל אדם לאנשי מקצוע, המומחים שלמדו יותר ממנו בתחומים מסויימים ולפיכך יודעים הם בהם יותר ממנו. הרופא, המכונאי והחייט הם אלה שאליהם הוא פונה ובהם הוא מאמין כדי שישרתוהו באמצעות התמחותם.

את ילקוט הכזבים לגבי מושג האמונה, אשר בגללם נתפסת האמונה כמנוגדת לשכל, ממלאים רעיונות כמו היותם של אנשי מעלה שליטים באופן מלא בידיעה. בהקשר זה למותר לציין כי גם המומחים הגדולים ביותר לגבי המתרחש במציאות, על אף הידע הרב שיש בידיהם, יודעים כי אין די בידע שברשותם כדי להקנות להם שליטה מלאה בעובדות. גם הרופא המנתח הגדול ביותר בתחום התמחותו אינו מאמין שיצליח בהכרח בכל ניתוח שהוא מבצע, כי דווקא בתוקף ידיעתו את המציאות מכיר הוא בקיומם של גורמים שאינם ידועים לו, שלהם כוח השפעה על תוצאותיה של כל פעולה אנושית, חכמה ככל שתהיה.

בהקשר של דוגמה זו ניתן להסכיר את העובדה שגם בעולמנו הנוכחי עתיר הידע אין בני אדם מצפים מהממסד הרפואי, מתקדם ככל שיהיה, לספק פתרונות מלאים ובטוחים לכל בעיה רפואית, והם יודעים לקבל את הטיפול המוצע להם על ידי הרופא שמסייע להם בערבון מוגבל, כלומר מתוך אמונה שקיבלו טיפול טוב, המשולבת בתקווה שהדברים יתבטאו במציאות לטובתם. האמונה שמפעילים אנשי זמננו מתבטאת בהקשר זה בכך שהם מודים לרופא על עזרתו אך אינם מאשימים אותו בכשלונותיו, כי הנחתם מתבססת על הידיעה היסודית שלהם את רמת ידיעתו ואת איכותו המוסרית. בעולמם האמוני, שילובם של שני אלה מבטיח את היותו של המומחה שבו הם מאמינים הן בעל הידיעה המעודכנת ביותר מבחינה מדעית והן את היותו מוסרי עד כדי שניתן יהיה להפקיד בידיו אחריות בעניני חיים ומוות.

 

נתונים נוספים