אי מוסריות ממוסדת

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 979

אי מוסריות ממוסדת

רוב מדינות העולם בימינו הן דיקטטורות ממוסדות, המפעילות דרגות שונות של כפיה חוקית. הכפייה איננה מוסרית ומכל סוגי הכפיה הפוגעים באדם חמורה במיוחד היא הכפייה החוקית הנהוגה בעולמנו. כי גם אם היה הדבר מוסרי לכפות אדם אחד מסויים נגד רצונו זה לא היה מצדיק לכפות את השני, את השלישי ואת אלה שבאים אחריהם - וזה בודאי שלא היה מצדיק חקיקת חוק גורף המעניק לאלפי אנשים "זכויות" לכפות על מאות, אלפי ומליוני אנשים.

ברבות מחברות ימינו מאפשר הממסד הריכוזי למפעיליו לבסס את חייהם שלהם על כפיה חוקית מסוג זה, המוצגת כצודקת, אך איננה אלא תוצאה של אמונה טפלה המנוגדת לאנושיות. זה, למעשה, מה שמבוטא במבנה המדיני העכשווי הנפוץ ברבות ממדינות העולם שבו אנו חיים, הקרוי "חופשי": המצב עובדתי שקיים בו הוא כזה של ממסד מאורגן שבו כנופיות שודדים מתקיימות מביזת עמלם של קבוצת יצרנים, כשרבים מחברי שתי הקבוצות מרמים אלה את אלה ומביאים אותם להאמין שמעשה השוד המאורגן והמוסכם זה מועיל לכולם.

מעבר לסבל ולכאב שמביאה אי המוסריות הממוסדת הזו בפעולת השוד שלה, משמעה בפועל – על אף שהיא מתמידה במדינות ומשטרים מסוימים מזה דורות – הוא חוסר יעילות. זו מתבטאת בעיקר במחדל שהיא אחראית לו בתחום הראשי שאותו אמור המוסר האנושי להשיג: האושר האנושי. עובדה היא שבני האדם הרבים החיים במדינות שבהם נהוגה הכפיה החוקית אינם מאושרים, מה שמתבטא בסוגים שונים של מחלות רוח, שהראשון בהם הוא מצב של בני אדם המאמינים כי רשאים הם להטיל על בני אדם אחרים להתנהג בהתאם לשאיפותיהם שלהם.

לפיכך, המחיר שמשלמת חברה אנושית שבה מוסדה הדיקטטורה הוא חוסר האושר. בחברה כזו אין בני אדם מאושרים, מה שמתבטא בכך שמעבר לאי הנעימות הכללית של חיי אי האושר, שהם בד"כ חיים גסים, אלימים, אפורים ומלאי סבל או במקרה הטוב, שיעמום – מצב של אי אושר הוא מצב שבו בני האדם אינם מממשים את יכולותיהם, מה שמוביל להפסד נקי של כל הרווחים שניתנים היו להיות מושגים על ידי בני החברה האנושית. בהקשר זה די בכך שנעלה על הדעת את ההפסד בן הדורות שנגרם לאנושות מהבזבוז והאבדן של רווחים שהיה יכול להרוויח הגזע האנושי אם היו ברשותו לפני שנים רבות הערכים שהושגו על ידי האדם רק במאות השנים האחרונות.

בימינו, שבהם רבים הם המחדלים שמהם נובעות מרבות מן המגרעות הקיימות בדרך חיינו, ובראשם חוסר המימוש של הפוטנציאל האנושי של אלפי ומליוני היוצרים המעניקים תוך כדי חייהם לעמיתיהם כה הרבה יתרונות – ודי אם נחשוב רק על הסבל שהיה נחסך לאורך הדורות מכל פגועי המחלות שבימינו נהנים מיתרונותיה הרבים של הרפואה החדשה. הרי, בהקשר זה, גם אם נתאר בדמיוננו את האדם הלא מוסרי בעולם, הוא לא היה מוותר על הרדמה מלאה במקרה של ניתוח רפואי – ודי בכך שהיה מבין את הדרך שבה מעשיו עיכבו את הטיפול המתקדם בו כדי לוותר עליהם מני ובי.

לאור זה ניתן להבין כי מצב זה של חוסר יעילות אינו רק כזה הפוגע באלה שנשלטים אלא גם בשולטים, שהם קרבנותיה של אי המוסריות הממוסדת לא פחות מאלה שבהם הם שולטים ושאותם הם מדכאים. דווקא בשל העובדה שאנשי השלטון נמצאים במעמד גבוה יחסית בהיררכיה של החברה, שבו יש בידיהם הכוח לנהל את חייהם של אחרים, יש משום רמז לכך שביסודו של דבר הם בעלי יכולת, שכן בזכותה טיפסו והגיעו למעמד של שליטה בהיררכיה החברתית – וזו היתה יכולה להביא אותם לידי חיים מאושרים ביותר אם לא היו משליכים את יהבם על ניצול אחרים ומאמינים שזוהי הדרך הנכונה לחיות.

אמונה כוזבת זו שלהם היא היסוד למכשלת חוסר המוסריות הממוסדת על ידי אנשי השלטון הכפייתי. בדרך זו או אחרת הגיעו הם למסקנה שקיימת יעילות מעשית בפעולת כפייה על בני אדם ולפיכך שחברה שבה בני האדם עוסקים בכפייה וחיים תוך כדי עיסוק זה היא, מן הסתם, חברה אנושית לגיטימית. מחד, אין ספק שעצם קיומן של מדינות שבהן ממוסדת הכפייה החוקית הוא מעשי, שכן המציאות הפוליטית בעולמנו מוכיחה זאת – אך מאידך אין כל הוכחה שהמדינה הכפייתית יכולה להיות פתרון מקיף לבעיית היסוד של הקיום האנושי, כלומר לקיומו כאדם.

כי לקיום האנושי לא די בסיפוק צרכיו החומריים, כפי שניתן להאמין בכך לגבי צרכיהם של בעלי חיים נחותים. צרכיו הרוחניים של האדם הם המאפשרים לו להיות מאושר ורק במצב של אושר יכול האדם להגיע לפסגת מיצויו את הפוטנציאל האנושי שלו. בין הערכים הכלולים במצב הקיום האנושי הגבוה קיים ערך החופש – וזהו הערך שנגדו פועל באופן מובהק הממסד הכפייתי.

הממסד הכפייתי הוא לא מוסרי במפגיע, שכן הוא איננו מאפשר לבני האדם שחיים בין קירותיו את הבחירה במימוש יכולותיהם. הפגיעה במימוש זה היא תשלום קשה שרובם של בני האדם אינם יכולים להרשות לעצמם, אף אם הם חשים על בשרם את הסבל המתמיד שקיים בחייהם בחברה מסוג זה דרך הדרך האחת שבה הוא בא לידי ביטוי, בין אם האדם חש בו או לא; סבל זה מתבטא באומללות.

האומללות האנושית היא המחיר הקשה ביותר שמשלם האדם על חיים בחברה שבה מוסדה חוסר המוסריות; דבר זה מהווה תוצאה ישירה של חיים במצב קפוא של חוסר מימוש כוחות טבעיים, אשר היה מתקיים לא רק במקרה של בני אדם אלא גם במצבם של בעלי חיים שהיו גדלים כך שהם אינם יכולים למלא את מה שאפשרי להם מבחינת טבעם. באופן אבסורדי קיים דווקא בימינו, שבהם אף בבניית גני חיות קיימת הכרה בחשיבות בניית כלובים ותחומי מחיה שבהם משוחזרים תנאים הדומים לתנאי המקום המקורי שממנו נלקחו בעלי החיים, העוול היסודי אשר איננו מאפשר לספק לאדם את היסוד הטבעי של חייו – מימוש יכולותיו – שהוא, כאמור, תנאי לאושרו.

העיוות שבממסד אי המוסריות הוא כה מקיף בעולם האנושי עד שגם משליטי העמים, הקובעים את חוקי הכפיה ואת דרכי החיים של נתיניהם, מן הנמנע הדבר להגיע למצב של אושר. זוהי הסיבה העיקרית לחוסר מודעותם של שליטי האנושות לחיוניותו של האושר לחיי האדם. הדבר מתבטא בכך שרוב אנשי המדינה – אפילו במדינות המתקדמות יחסית - רואים את האדם כמהות שיכולה להסתפק בפתרון הבעיות החומריות, ושכל צרכיה ניתנים להגדרה במונחים חומריים. תפישת האדם הרוחני כמהות גופנית שמימוש יכולותיה מסתכם ברמת הסיפוק החומרי הוא הטעות החמורה ביותר שבה מחזיקים בני האדם בעולם של היום, והיא קובעת חלק גדול ממחשבתו של האדם לגבי תכלית האדם. זהו התשלום בפועל של כל האנושות של ימינו על הפיגור שמבוטא בחיים במצב לא מוסרי והמחיר המשולם על ידי אלה שבוחרים לחיות כל חייהם במדינה שחוקיה נכפים על האזרח. אם וכאשר יגיע האדם להבנת המידה שבה הממסד המאורגן של אי המוסריות פוגע ברקמת חייו, הוא יממש את היכולת המחקרית הטמונה בו כדי להגיע לשיפור המצב המוסרי-חברתי לכדי חירות והדבר יביא לשדרוגה הכללי של איכות החיים האנושית עלי אדמות. הדבר יתבטא בקיום אנושות מאושרת יותר, מה שיהיה הפרס הראשי של קיום טוב יותר ומוסרי יותר של העולם האנושי.

 

נתונים נוספים